אלמלא מוחמד זריף היה שר החוץ של איראן (מדינה השואפת להשמדתה של ישראל), ייתכן מאוד שהיינו מצלצלים אליו אתמול ומבקשים ממנו לכתוב את קטע הפרשנות הבא. זריף היה יכול לכתוב "על העיוורון" של המערב סביב הסוגיה הגרעינית, ולפרט עד כמה קל לעבוד על עולם שלא מוכן - אפילו לצורך הרתעה - לשקול אופציה צבאית. במצב עניינים כזה זריף ונשיאו רוחאני היו יכולים להרשות לעצמם ב־24 השעות האחרונות להתבדח עם העולם, שבוחר היום (משום מה) לחבק אותם ולהשיב את הבן הסורר הביתה. הבעיה בסיפור הזה היא שזה על חשבוננו/עתידנו!
זריף, למעשה, התייחס אתמול בראיון לרשת CNN להסכם הביניים שהושג בסוף חודש נובמבר בז'נבה כמעט באותן מילים שאנחנו - שהיינו בז'נבה ועקבנו אחר הדיונים - התייחסנו להסכם. זריף עצמו מסביר עד כמה המערב מגזים בהישגי ההסכם. מה שזריף ביקש להסביר הוא שהמערב ראה בז'נבה גבינה. ישראל ראתה חורים. איראן ראתה גם וגם.
זריף מסביר לנו עתה מדוע ההסכם "רע", כפי שטוענת ירושלים מהרגע הראשון, אבל הרפובליקה האיסלאמית כל כך בטוחה בעצמה שהיא מרשה לעצמה להגיד לעולם: "עבדנו עליכם, נראה אתכם עכשיו..." זריף יכול להרשות לעצמו להגיד את האמת: טהרן יודעת שממשל אובאמה לא יעשה נגדה דבר. האופציה הצבאית בעקבות הסכמי הביניים עמוק במגירה. איראן משחקת על זמן. השאלה היא: האם גם ממשל אובאמה? ההערכה היא שכן.
לממשל אובאמה נותרו כשלוש שנים עד שממשל חדש יקבל את תפוח האדמה הלוהט הזה. ממשל אובאמה זקוק להישגים. למרות התקוות הגדולות של 2008, אובאמה לא מתקרב לישורת האחרונה של נשיאותו עם הישגים מרשימים. איראן והמו"מ עם הפלשתינים (דווקא המשוכות הגבוהות ביותר) אמורים לספק לנשיא ה־44 של ארה"ב את הישגי סוף הקדנציה.
טהרן חצופה. היא לא מתחשבת במחווה שקיבלה מהמעצמות בז'נבה ותוקפת את הממשל האמריקני. זריף מסביר כי "הבית הלבן מגזים בתיאור הוויתורים ומגזים בתיאור המחויבות של איראן". איראן מבקשת להזכיר כי "היא תמשיך להעשיר אורניום, וכי היא לא מחויבת לפרק צנטריפוגות".
ולחשוב שבזמן שאיראן מתריסה, ממשל אובאמה בולם יוזמה של עשרות סנאטורים, ובהם דמוקרטים, להטיל סנקציות חדשות נגד טהרן כדי שבמו"מ הנמשך עם האיראנים לא יהיה רק גזר (הקלה בסנקציות), אלא גם מקל.
ובינתיים, בדאבוס עובר רוחאני ממדיניות החיוכים היעילה למדיניות הצחוקים. העולם אוהב לצחוק. איראן הופכת מסרט מלחמה לרומן מבדר. יו גרנט היה יכול בשקט לגלם אתמול את רוחאני. עולם מוזר.
רוחאני הסביר אתמול כי איראן רוצה עתיד טוב, אבל רק עם המדינות שבהן היא מכירה. בקיצור, עתיד טוב יותר הוא עולם בלי ישראל. חמינאי הבוס הגדול שלו, שאומר אותו דבר (רק בלי חיוכים וצחוקים), כבר אמר זאת אפילו במהלך היום הראשון של דיוני ז'נבה. וזה, להזכירכם, לא מנע הסכם.
רוחאני לא דיבר בדאבוס לאוזניים שמרניות בארצו. כשזה קשור לגרעין ולישראל, אין הבדל בין חמינאי לרוחאני. במשטר האייתוללות האיש הרע והאיש הטוב הם אותו אדם.
ובכל זאת, איראן של רוחאני לימדה אותנו דבר אחד בסיפור הזה: בעולם שלנו היום משתלם לצחוק...
