השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "יתרו". פעמיים בשנה אנו קוראים את הפסוקים הללו - בשבת ובחג השבועות, חג מתן תורה. העלילה מתמקדת במעמד הר סיני ובעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל באותה עת. רבים נוהגים לעמוד בעת ההשמעה של הדיברות הללו, כזכר לאירוע עוטה ההוד וההדר שאירע לפני אלפי שנים. אחרים דווקא יעדיפו לשבת כדי להראות כי אין הבדל בין פסוק אחד למשנהו בלי קשר למקום ולמועד שבו הם נאמרו.
בדרך כלל אפשר לראות ציורים של לוחות הברית המתנוססים בגאון על גבי ארונות הקודש בבתי הכנסת או מעטרים ברקמות את הפרוכות של שני לוחות אבן המכילים בתוכם את עשרת הדיברות. מטעמים של סימטריה מקובל לחלק את הדיברות לשני טורים שווים, וכך נמצא בטור הימני את הצווים "אנכי", "לא יהיה", "זכור את יום השבת", ובטור השמאלי את הצווים "לא תרצח", "לא תגנוב" וכו'.
הטור הימני עוסק במצוות בין אדם לאלוקים, שמכונות במסורת היהודית "בין אדם למקום", ולכן הוא כולל את השבת ואת איסור שבועת שווא או עבודת אלילים, ואילו הטור השמאלי מכיל את המצוות שבין אדם לחברו, כגון איסור רציחה, עדות שקר, גניבה וכדומה.
על רקע הבחנה זו בולט בחריגותו מיקומו של הצו לכיבוד אב ואם, דווקא בסוף הטור הימני. הרי לכאורה זו מצווה בין אדם לחברו, שהרי האדם נדרש להביע כבוד והכרת הטוב לאביו ולאמו שהביאו אותו לעולם והביאוהו עד הלום כפי שנהוג להגיד.
היו מרבותינו שביקשו לראות בכך את חשיבותה של מצוות כבוד אב ואם, ואמרו כי התורה אכן משווה זאת לכבודו של האלוקים. פסוק אחד אומר "כבד את אביך ואת אמך", ופסוק אחר אומר "כבד את השם מהונך"; משווה הכתוב כבודו של אב לכבודו של המקום.
לפי הבנה זו, מיקומה של מצוות כבוד אב בטור הימני מביע את מעלתה כדומה לכבודו של האלוקים, וכך אכן כתב הרמב"ם, שאף מיקם את הלכות כבוד אב לצד ההלכות של מי שמורד בכל התורה.
אבל אפשר להציע אפשרות נוספת. החלוקה של המצוות לחברתיות ולדתיות היא הגיונית ומוכרת, אבל לא בהכרח כזו שהתורה מקבלת ומאמצת. המסורת היהודית האמינה כי גניבה ורציחה אינן רק עוול חברתי לאדם אלא גם פגיעה במוסר כלפי אלוקים, והערכים של בין אדם למקום אינם נוגעים רק לרצון האלוקים אלא משפיעים ישירות גם על איכות החיים החברתית.
לכאורה מדובר רק באקט חברתי, אבל הוא הבסיס לכל המקום של הכבוד שאותו אנו מעניקים למי שנתן לנו את החיים, למי שגידל אותנו והעמידנו להיות מה שאנו - כבוד לאדם, כבוד לעולם, כבוד לדור הנפילים שבנו עבורנו את הארץ.
זה הבסיס לחיי חברה תקינים. השבוע סיפרה לי מורה בתיכון את המעשה הבא: תלמידה שלחה לה הודעת טקסט (שלוש פעמים) ובה ביקשה לקבל את תוצאות המבחן שלה. המורה שחשבה כי אין לאותה תלמידה פריבילגיה מיוחדת לקבל תוצאות לפני חברותיה, לא השיבה להודעה. בבואה לכיתה מקבלת אותה התלמידה ואומרת לה, "המורה, איזו חצופה את".
המורה התלבטה איתי כיצד היא צריכה להגיב. זה הסוד של נקודת ההשקה של מצוות כבוד אב. האב והאם אינם בהכרח יותר חכמים מהילד, גם המורה לא חייב להיות מוכשר יותר מתלמידיו, אבל ההתייחסות בכבוד של הלומד אל המלמד, של הילד אל הוריו היא התנאי הראשון להיות מסוגל לקלוט משהו מעולם התוכן של החיים.
אדם שאינו נכון לפתוח את ליבו ואת מחשבותיו ולהקשיב לדברי הוריו או מוריו, לא יוכל להתחנך לשום ערך, לא של "בין אדם לחברו" ולא כזה של "בין אדם למקום". במקום שבו יש אפשרות לתת כבוד לאחר, למורה או להורה או לחבר, שם נוכל גם להיפתח אל דבר האלוקים המגיע אלינו מהמקומות היותר עמוקים בנפשנו ובנשמתנו.
