אלישע בן אבויה נחשב לאחד מגדולי התנאים, "שלא היה בישראל איש חכם וגיבור בתורה כמותו", עד שקיצץ בנטיעות. נכנס לפרדס ויצא "אחר". כפר בתורה כולה. כשמת, כך נכתב במסכת חגיגה, אמרו שלא ניתן להכניסו לעולם הבא מפני חטאיו, ועם זאת גם להכניסו לגיהינום אי אפשר בשל התורה שלמד. בסוף שפטה ההיסטוריה: שפעת חכמתו ונחלי תורתו יבשו. בדברי ימי עמנו הוא "אחר".
מי שבנה מאה יישובים וניצח במאה קרבות, ולבסוף החריב 26 יישובים, והפסיד בקרב אחד גדול מול הטרור העזתי, כשנכנע לו ונסוג מהרצועה לקווי 49', עד המילימטר האחרון, לא יכול להשתמר בזיכרון על קרב אום כתף. מי שבעת הלווייתו נורו טילים מחורבות היישובים שעקר, לא יכול להתייג כמציל ישראל.
אריאל שרון היה ביטחוניסט. אפילו ביטחוניסט מצוין. את ההתנחלויות הקים לא על מפת ההיסטוריה, הקושאן התנ"כי, אלא בתוכנית אצבעות: נקניקי התיישבות ישראלית שימנעו מהפלשתינים רצף טריטוריאלי. וכשרק הביטחון הוא הנימוק, זה לא מחזיק מים. קשה? שולפים את האצבעות החוצה. אני הנחתי את היד, אני מושך אותה בחזרה. לא צורכי הביטחון הם שהעלו את זמביש אל ההר, ולא מהמורות ביטחוניות יורידו אותו. "לא נרפה, אריק, לא נרפה", אמר מנהיג המתנחלים הכריזמטי. לא בגלל הביטחון ולא למרות הביטחון, אלא כי זה שלנו.
בחמישה ימים של הרס האצבעות הדרומיות קנה שרון את עולמו התקשורתי. וכמה קל לקנות עולם כזה. חמישה חודשים לפני שהכריז על ההתנתקות ישבתי מולו כעיתונאית. השאלות היו על פרשת האי היווני, שתיקת גלעד בחקירה, מכתב הטייסים הסרבנים. שרון הזיע. פיזית. פליק פלאק לאחור, והפוליטיקאי שהתמחה בלהיות שנוי במחלוקת הפך לקונצנזוס. דבש וריבת אתרוגים. ואחרי מות, שימורי אתרוגים. "רק בזכותו שרדנו את מלחמת יום הכיפורים", "בר כוכבא", "יהודה המכבי". זו לא היתה מכונת הכביסה הרגילה של "אחרי מות", אלא פס ייצור לחיים אלטרנטיביים. אתרוגים יש גם בט"ו בשבט.
במאבק על התודעה שהתחולל פה השבוע, השמאל הוכיח זיכרון סלקטיבי. מתוך התפעלות מ"אומץ ליבו" - חכם על משפחות וחקלאים - שכחו לו את לבנון והיתר. גם אני יודעת לזכור סלקטיבית: זהו האיש שהחריב חבל ארץ למען הצלת עורו מחקירות פליליות. האיש שסיבך אותנו עם חמאס והפקיר את הנגב. ששיקר במצח נחושה. ששיכלל לאמנות את הסיאוב הפוליטי.
תזמורת הרשות הרביעית הפכה את גנרל הימין למפא"יניק מושלם, גזרה והדביקה את תולדותיו, והצדיעה ממושכות לאיש שהגשים את חלום השמאל וגרר יהודים מהמזוזות. הטון, היקפי הסיקור, היו בסדרי גודל של חינוך מחדש. אזרחים עברו ליד ארון המנהיג, דומעים ומצטטים את הדברים ששמעו בבוקר בטלוויזיה. משרד החינוך הוציא מדריך למורה ("קווים לדמותו ולמנהיגותו של אריאל שרון") ובו השוואת שרון למשה רבנו ("מנהיג כרועה צאן: השוואה למשה הרועה הנאמן לאור תיאור מנהיגות שרון בהספד של נשיא המדינה") והשוואת קינת דוד להספד שנשא פרס. לא פחות. בצפון קוריאה לא יכלו לנסח זאת טוב יותר.
למה, בעצם? כי אילו כהונתו היתה נמשכת ולא היה נופל לתרדמת מספר חודשים לאחר ההתנתקות, היה מביא "שלום" (מגשים את משאת הדורות ועוקר עוד יישובים). וכמו ב־95', זה נעצר. נקטף באבו. רק שהפעם אין את מי להאשים, כי הלך בדרך כל בשר; אז מוצאים את אורית סטרוק. המדיה, מעוטרת במשאלות לב, פיספסה. מחוץ לבועה, בנייר הלקמוס של ההלוויה, הציבור לא היה שם.
אוטו־אפרטהייד
גם במות ההיררכיות, כשרשתות חברתיות ותוכן גולשים קובעים את הכותרת, יש מתווכים. יש מי שלוחש בשבילך איך לצפות בסרט, מה צבע המציאות. קחו לדוגמה את הקמפיין נגד גזענות של משרד המשפטים, שמספר לך איך נראית השכונה שלך.
למקרה שלא ראיתם: ילד בן כ־5 ממוצא אתיופי מציע לבן גילו, ילד "לבן", לשחק איתו בגן השעשועים. כשאמו של הילד הבהיר רואה את בנה מתקרב אל כהה העור היא מנתרת לעברו ומרחיקה אותו מייד. אֵם ערבייה עולה עם בתה הקטנה לאוטובוס. יש מקום פנוי, אבל אישה בהירה וגאה ממהרת להניח עליו תיק כדי שהאם והילדה לא יוכלו לשבת. המצלמה מתמקדת בעיניה של הילדה הערבייה. הלאה. יפהפייה אתיופית לא מורשית להיכנס למסיבה. ילד נדחה ממשחק כדורסל כי הוא "רוסי". הכל מאוד משכנע, עד שאתה בטוח שתפתח את החלון וזה מה שתראה.
במדינה גזענית יש חוקים נגד עירוב אוכלוסיות, חקיקה המבטיחה עליונות של קבוצה אחת על אחרת, מניעת שירותים ממשלתיים מקבוצות מופלות, רדיפה חוקית של קבוצות. אבל בישראל שאנחנו מכירים יש תמונה אחרת: ערים מעורבות, אוניברסיטאות מעורבות, רופאים ישראלים המטפלים במסירות ומתקציב ממשלתי בפליטי הקרבות מסוריה, כוחות הצלה מההתנחלויות שמוקפצים אל תאונות דרכים ומצילים חיי פלשתינים, מלכת יופי אתיופית, עובדת זרה מהפיליפינים שזוכה בתוכנית כישרונות, דיקן מכללה בדואי.
יש קבוצה שלגביה אין שוויון זכויות, הפלשתינים, אבל לגביהם אפשר לומר: גם אני, כאזרחית ישראלית, איני שוות זכויות בשבדיה. הם (עדיין) לא אזרחי ישראל. בדמגוגיה של המחסומים נטפל בפעם אחרת
אתם מכירים את ישראל. אתם נוסעים באוטובוסים ומגיעים לגני השעשועים. זה לא שהקמפיין נגד ישראל הגזענית מנציח מצב קיים, הוא פשוט ממציא, ממריא מאפס למאה. ברכבת הקלה בירושלים הגזענית והחשוכה יושבות נשים ערביות לצד יהודיות. אם קיים אוטובוס בישראל שבו לא ייתנו לערבייה לשבת, יהיה מי שיפנה לה את מקומו.
אין שום אמא, מדן ועד אילת, שתמנע מהילד שלה לשחק עם ילד אחר בגלל צבע עורו. הקמפיין המוקפד והעשוי היטב של ציפי לבני משרטט ישראל מפלצתית. בחו"ל, במקומות שלבני מסתובבת בהם, זה כבר לא נתון לוויכוח. מדינת אפרטהייד. האפקט מצטבר. סרטונים כאלה, בעדשה מלוכלכת, הם "מה שהיה להוכיח".
