המסך ירד. חלפו שלושה ימי התייחדות עם דמות שהטילה צל ארוך על ההיסטוריה המודרנית של ישראל בארצו, וצפו זיכרונות והרהורים ורגשות עילאיים וחרון עמוק וניסיונות פיוס ומיאון ומשיכת כתף.
אחרי שמונה שנים ללא תזוזה בבית החולים הגיע שיעור המלווים והמבקרים להיקף ניכר, אבל פחות משציפו. הציבור נצמד למקלטי הטלוויזיה, אבל לא כבעבר. לא מפני זילות המת אלא מפני הזמן שחלף, הזמן שמשכיח, הזמן שמעמעם את עוצמת האירועים אז.
גם חזרו המראות המוכרים באירועים ממלכתיים כאלה. כרגיל היו הדרג הבכיר והציבור הרחב. מי שבאו לבכות ולהנציח את הרגע כאילו אפשר לעצור את העולם מלכת. גם מי שבאו להיראות ומצאו מדי פעם בפעם את הזווית הנכונה מול העדשה המרצדת. מי שתמיד אפשר לראות את עיניהם תרות אחרי המצלמה ממול.
הארץ כמו הורגלה בשנים האחרונות למראות שכאלה. דור שני - בנים - של נפילים הולך בדרך כל בשר, איש אחר רעהו, אישה אחר רעותה. כבר היינו בכל אירועי המנהיגים האלה. הנה ניצבת לפנינו "שורה ארוכה, ארוכה" של "חבצלות" למיניהן - דוד בן־גוריון ומשה דיין ומנחם בגין ויצחק רבין ונעמי שמר ויגאל אלון ועובדיה יוסף ואריק איינשטיין - והאומה כבר עברה עמוד, החליפה דף, ורק מדי פעם היא נעצרת ומתבוננת ונפרדת, וחוזרת לשגרתה.
ברגע הראשון חשים רבים כי הרגע הזה יונצח לעד. ילווה את כולם לאורך שנים רבות. אבל האבלים מנוסים, הכל יודעים כי מחר בבוקר או בעוד שבוע ואולי בעוד חודש תידום גבעת הכלניות ואיש פרט לבני המשפחה הקרובים לא יפקוד אותה.
כבר בעיצומן של שלוש יממות האבל ניכר רצון לחזור אל היום־יום, כנראה בגלל שמונה השנים שחלפו מאז הקריסה בינואר 2006. עתה תם הכל והשיגרה מושלת בבימה - ג'ון קרי ומצוקת הדיור והחרם האירופי ומשפט הולילנד ובחירת יושב ראש לוועדת החוץ והביטחון ותנועת הקרוסלה של הבורסה.
אחר כך יחלפו השנים. אולי עשור, ובכותרות יספרו על גיבורים חדשים - ואימא תשב עם הזאטוטים והטף וילדי "שלום כיתה א'" וגם כיתות גבוהות יותר - ואריאל שרון יצטרף אל המנהיגים האחרים שהדור הבא שואל באדישות ובשעמום - מי זה? שם של רחוב? אפילו משתתפי "אחד נגד 100" בטלוויזיה לא תמיד יידעו. כמו תמיד.
