על שום מה אנחנו רצים?
, עודכן
השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "בשלח". פרשה זו מתארת בהרחבה את המתחולל בקרב העם במהלך הימים הראשונים לצאתו ממצרים, רדיפת המצרים אחריו וסופם המר בים סוף. שם נוסף שבו מכונה שבת זו הוא "שבת שירה", על שום אותה שירה נפלאה וספונטנית שבקעה מגרונותיהם של משה והעם כולו מייד אחרי קריעת הים לגזרים, כשהם עוברים ביבשה ומייד אחר כך נסגרים המים והמצרים שרדפו אחריהם טובעים לעיניהם בים סוף.
לפי המנהג המיוחד והחריג ביותר, יוצאים מהבית אל החצר או אל הרחוב ומניחים פירורים על הגדר למען יבואו הציפורים, יאכלו וישבעו.
מאין צמח לו המנהג הכה לא אופייני הזה? מייד לאחר קריעת הים מתארת הפרשה כיצד העם מתחיל ללכת במדבר ומחפש אחר מזון ושתייה. או אז מסופר על האוכל המיוחד שירד משמיים למען עם ישראל במדבר. האוכל כונה בשם מן, שנועד להביע את הפליאה שבהורדתו ובעצם קיומו, כאומרים הכל "מן הוא", מאין זה בא?
המן היה מרכיב המזון העיקרי של בני ישראל לאורך ארבעים שנות נדודיהם ומסעם במדבר. נוהל חלוקת האוכל היה כדקלמן: בכל יום לעת בוקר היתה יורדת כמות גדולה של מן, שהיתה מכסה את אדמת המדבר, סמוך למקומם של בני ישראל. כל אחד היה אמור לאסוף כמות מסוימת של מן, שהיתה אמורה לספק את צרכיו עד ליום המחרת, עת תגיע אספקה חדשה. מי שהיה אוסף מעבר לדרוש לא ראה בכך ברכה, והכמות המיותרת הרקיבה.
ביום שישי הראשון לאכילת המן המדובר, מודיע משה לעם כי בשל קדושת השבת הקרבה תוכפל המנה המסופקת ביום שישי, כדי שהמזון יספיק ליומיים. באותה שבת יצאו כמה אנשים ללקט מן ולא מצאו דבר. המדרש מספר שאותם אנשים הם דתן ואבירם, המוכרים לנו ממקומות אחרים במקרא כיריבים מרים של משה ומנהיגותו. הללו יצאו ופיזרו פירורי מן בשדה בערב שבת לקראת חשיכה כדי שיוכלו לספר בהמשך כי בניגוד לדברי משה הם מצאו מה ללקט במדבר גם בשבת.
האגדה מספרת שבאותה שבת הציפורים מיהרו לאכול מהפירורים הללו, ולכן ביום המחרת, עת יצאו האנשים ללקט, הם לא מצאו זכר למן. הציפורים כילו את הכל. לזכר אותן ציפורים חמודות אנו נוהגים לשים פירורים למען יהיה להן מה לאכול.
מעבר למנהג המיוחד הזה, כדאי להתבונן לעומקו של הסיפור. מה פשר המוטיבציה של אותם שניים לצאת וללקט - הלוא מאכלם היה מובטח להם עד תום, ואם מאיזושהי סיבה רצו לצאת, למה היה עליהם לפזר פירורים? האם רצו לעורר קנאה אצל האחרים או שמא משהו עמוק יותר מסתתר מאחורי התנהלותם?
נדמה שהמדרש והתורה מבקשים להציב לפנינו תמרור ומראה על מירוץ החיים של כולנו. פרנסתו של אדם היא המשענת המרכזית ליכולתו להתקיים, ואי אפשר להפריז בחשיבותה. כל אדם מחויב לדאוג לכלכלתו ואינו יכול להסתמך על חסדי שמיים.
עם זאת, מדי פעם צריך לשאול את עצמנו בכנות אם זו הסיבה המרכזית שבגללה אנו מבלים כל כך הרבה שעות בעבודה. האם זו רק דאגה אמיתית לפרנסת משפחתנו או שמא יש כאן מירוץ בלתי מרוסן לעבר הישגים חומריים שאינם בני השגה? האם מדובר בסוג של מפלט מהחיים האמיתיים שלנו?
סיפור היוצאים ללקט הוא בעצם הסיפור שלנו, היוצאים ללקט גם כשהכל מובטח לנו. האם ייתכן כי התרגלנו לרדוף אחרי משהו, גם כשאין לנו צורך אמיתי בו?
אחד הכלים שבאמצעותם נוכל לראות את חוסר התוחלת שבמירוץ הוא ההתבוננות בציפורים, שהרי אין דבר שמעורר בנו תחושה של שלווה ורוגע יותר מציוץ של ציפורים.
פרשת השבת הנוכחית, "שבת שירה", היא הזדמנות טובה להתבונן על החיים ועל הצורך ביצירת איכות חיים פנימית השואבת את כוחה מהבית ומהמשפחה.
