לא נעים, אבל הכרחי

לא נעים וגם לא נוח לי לשמוע ילד דובר עברית, שנלקח על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, גם לא נעים לי לראות בעל ואישה שנמצאים כאן שנים מגורשים למולדתם. לא נעים לי. אבל לא נבחרתי לשמש שליח ציבור כדי להתעלם ממה "שלא נעים לי". נבחרתי ונשבעתי לעשות למען כלל ישראל והמדינה גם ואולי בעיקר דברים ש"לא נעים לי".

הטוענים כי דווקא עם ישראל, העם היהודי, שעבר משחר ימי ההיסטוריה תלאות וייסורים על ידי אומות העולם צריך לגלות אמפתיה ורגישות כלפי אוכלוסיית המסתננים, צודקים. אך הם לא צודקים בציפייתם כי בשל כך נפקיר את גורלנו לכל המרבה לעבור בשערי הגדר ולכל מי שרואה את ישראל כיעד רלוונטי להגירה עבורו.

המפגינים אמש בכיכר רבין, בעיר העברית הראשונה, שכבר מזמן שינתה פניה ודרומה הפך לחלק מאפריקה, והצבת דוכנים מטעם משטרת ביקורת הגבולות נראית רק עניין של זמן, אולי צעקו "חופש", אבל ביקשו דבר אחר - ביקשו את החופש להפוך אותנו לעוד מדינה, לעוד ארץ. לא הם שצריכים לצעוק, אלא אנחנו: לא נשב ולא נשתוק אל מול הרצון לשנות את פניה ואת דמותה של המדינה היהודית היחידה בעולם. לא נתעלם מפנייתם הגלויה אלינו בדרישה כי נחזור "לפולין ולמרוקו". אל לנו לשתוק מול המציאות כי דרום תל אביב, וכך גם שכונות בערד, בירושלים, בחיפה, במודיעין ובערים נוספות הפכו למקומות של פחד ומסתור.

סכנה קיומית נשקפת מכיוון איראן, אך הסכנה על עתידנו כאן אינה רק בדמות "איראן גרעינית" היא גם מ"ישראל אפריקנית".

אל לנו להרים ידיים, אל לנו להסב את ראשנו אל מול הבעיה. חובה להמשיך לפעול נגד תופעת המסתננים בצורה הכי חזקה וצודקת, ובכל יום להגביר את פעולתנו, לעצור מתן אישורי עבודה למסתננים, לדאוג להכנסתם כולם למתקני שהייה ולמצוא בהקדם מדינה שלישית להחזרתם, אם אין שיתוף פעולה מצד מדינת מוצאם. רק שילוב פעולות אלו יעביר את המסר כי ישראל אינה עוד יעד עבור מסתנני העולם.

אלפים אולי זעקו אתמול, אך רבים יותר זועקים בכל יום וזעקתם של "עניי עירי" קודמת וצודקת יותר.