ירידתם של הדנקנרים מהבמה הראשית של עולם העסקים מסמלת סופו של עידן בכלכלה הישראלית. סופה של משפחת המלוכה העסקית המקומית. הנסיכים לשושלת היהלומנים ואנשי העסקים שכשלו שוב ושוב עד שנבעטו החוצה בחסות ביהמ"ש מעסקיהם. אלה הם שני בני הדודים, דני ונוחי דנקנר, שהיו בצמרת רק לפני כמה שנים. והשבוע: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
דני דנקנר הסתבך עוד יותר לפי שעה עם חוקי המדינה ואתמול נגזר עליו ללכת לכלא. האחר נוחי דנקנר הסתבך בהשקעות, אבל גם מולו עומדות כיום המלצות רשות ני"ע לפרקליטות להגשת כתב אישום. וכך מהצמרת, מהאצולה האשכנזית שהיתה מדור מקימי המדינה, אל התחתית של החובות וההסתבכויות.
נשאלת השאלה - מה כשל כל כך בהתנהלותם? למה שניים שהיה להם הכל, כל הפוטנציאל, כל הידע והתחכום, כל התכונות הנכונות לפי הספר, השתבשו עד כדי כך. אצל דני דנקנר, כך לפי החלטת ביהמ"ש, הסחף של הצרות הכלכליות הוביל בסופו של דבר למעשים פליליים. כשהוא עומד בראש הבנק הגדול במדינה הוא רוקח עסקאות סיבוביות עם אנשי עסקים מחו"ל, במטרה להציל את עורו.
בנק הפועלים שנפטר סוף סוף מהדנקנרים, שהרי בשלב מסוים בשנות ה־90 הם היו חלק מהשותפות ברכישת גרעין השליטה בו, יכול היה להתאושש בשנים האחרונות ולחזור לנהל עסקים כרגיל. ועדיין, בשעת המבחן ב־2009, עוד לפני כתבי האישום הרבים שעמדו מול דני דנקנר, היה אז מאבק ציבורי גלוי. זה הרגע להיזכר במי שרצו לשמור את דני דנקנר בצמרת של בנק הפועלים, ששאלו כל הזמן מדוע הנגיד פישר "נטפל" אליו. בעלת השליטה בבנק הפועלים, שייתכן שלא ידעה מה ממש הולך בעסק שלה, טענה שזהו "מקרתיזם", כלומר רדיפה אידיאולוגית.
פישר טען לימים שלא ידע על ההסתבכויות של דנקנר. באותו הזמן נומקה הדרישה שיצאה מבנק ישראל להדיחו מתפקיד יו"ר הבנק עקב בעיות ב"ממשל תאגידי". מי לא קם למען דני דנקנר? "ידיעות אחרונות", כמו במקרים רבים אחרים, ניסה למרק את דמותו הציבורית. תמונות מחמיאות, כותרות מרוככות, הטיפול המגונן והשומר שיודעים לעשות שם. פעם אחר פעם יצאו הכותרות בעדו של דנקנר. בשיא הפרשה של הדחתו מתפקיד יו"ר בבנק, הוא קיבל כתבה ענקית במוסף שבת, במאי 2009, שבה סיפרו בכותרת שהוא מעדיף ללבוש ג'ינס ובכלל לא מבין מדוע הנגיד פישר רוצה להדיח אותו.
ב־2010, כשהחל להיחקר ביחידה הארצית לחקירות הונאה, עוד כונה ב־Ynet "איש עסקים ממולח". כתבה שבה שוב תואר בין השאר כי ייתכן שהסיבה להדחת דנקנר היתה משום שהנגיד פישר רצה "לנטרל את אריסון, באמצעות הדחת ה'איש שלה' מעמדת מפתח". על הנגיד נכתב באותה כתבה כי "ביצע הלאמה דה־פאקטו של הבנק באמצעות הדחת היו"ר".
הכל היה כשר באותה תקופה, להעלים את הכותרות הרעות על דנקנר למקום זניח בעיתון, להעלות תאוריות שבכלל הנגיד פישר והמפקח על הבנקים חזקיהו הם האנשים הרעים. רק לא לשאול על הבעיות הנורמטיביות שפשטו בבנק.
עוד שיא בסיקור המחמיא מבית "ידיעות אחרונות" לדנקנר היה המסע האומלל של ועד עובדי בנק הפועלים שעלה לירושלים בהפגנה למענו של היו"ר המודח. "עובדי בנק הפועלים בעד דנקנר: מאיימים בעיצומים", קראה הכותרת בממון. וכמובן התלונה של שרי אריסון נגד חזקיהו ופישר אצל מבקר המדינה זכתה למקום של כבוד ב"כלכליסט", עוד זרוע של הקבוצה. הסיקור של "ידיעות" הוטה כדי לשמור על דנקנר, לטפל בו כחבר ברשימת המועדפים ואחר כך להקהות את הסתבכויותיו.
כל מי שעמד להגנת דנקנר, בטענה שנטפלים אל האיש, צריך לקרוא את פסק הדין ולהכות על חטא. את הסחף של ההחלטות העסקיות הבעייתיות, את המעשים הפליליים. הדנקנרים נפלו בעסקיהם תוך כדי שהם נופלים במעשיהם.
מה שהיה להם לרועץ הוא העיניים הגדולות. הגרנדיוזיות. הכל התחיל בקרקעות מלח תעשיות, שעליהן הוקמו לפני דור בריכות להכנת מלח. הדנקנרים רצו יותר, הם רצו לכופף את המדינה ולהקים עליהן שכונות ענק. מהקרקעות האלה התחיל המסע שלהם לקבלת הלוואת ענק והצטרפות לרכישת גרעין השליטה בבנק הפועלים. ומשם, כשנפתח שער ההלוואות העצומות, התחיל כנראה שיגעון הגדלות.
מי שחושב שעידן דני דנקנר בבנק הפועלים היה רק עניינו של האיש - טועה. הרוח של המעשים האסורים שתיאר ביהמ"ש השחיתה את המידות, גרמה לצמרת הבנק להתנהל בפזיזות. בנק הפועלים הרי רכש נכסים מגובי משכנתאות שהחלו לצלול שנה לפני המשבר הגדול ושקל לרכוש בנק נוסף במזרח אירופה. ההתערבות הבוטה והנחרצת של בנק ישראל והמפקח על הבנקים שמנעו את הסחף השלילי הצילו את הבנק מצרות צרורות וגם את הציבור.
מעשים לא כשרים, גם ובעיקר כשהם נעשים במחשכים, מתחילים להרקיב את הדעת. זה נכון גם בעולם העסקים. צמרת אי.די.בי נפלה באותו מקום. הסתבכויות בהשקעות קלוקלות, והתחושה שהדנקנרים הם בית המלוכה העסקי שהדם הכחול שזורם בעורקיו תמיד יקנה לו אשראים זולים מהבנקים, הן אבן הנגף באימפריה העסקית. עוד נפילה, עוד עיסקה גרועה, וסל התפוחים מתחיל להרקיב. בבנק הפועלים הוצא דנקנר בזמן ובמועד הנכון בזכות האומץ של הנגיד פישר והמפקח על הבנקים רוני חזקיהו. אבל באימפריה שעליה השתלט נוחי דנקנר, זה היה מאוחר מדי. כל סל התפוחים בצמרת העסקית הבאיש.
אנחנו צריכים לצאת מתוקנים אל העתיד. לא להיות שאננים. אסור לנו להפוך לחברה שרודפת את האנשים שהצליחו. אבל צריך לשמור על האיזונים. בימי הזוהר שלהם, של שני הדנקנרים, שזה להם שבוע שחור, הציבור סגד להם. צריך לזכור את הסגידה ולהימנע מהערצה עיוורת בזמנים הטובים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
