החלטת השופט בנוגע לאי.די.בי היא סבירה לחלוטין. הבעלים היוצא נוחי דנקנר לא הצליח להביא מספיק תמיכה מבעלי האג"ח. ביהמ"ש מכיר בזכות בעלי האג"ח לדרוש את התמורה הגבוהה ביותר על מנת לשקם את שווי האג"ח שלהם. בעלי האג"ח המוסדיים מייצגים את כל עם ישראל, אין להם רשות ויכולת שלא לבקש את התמורה הגבוהה ביותר.
אנחנו בעצם רואים את סוף תקופה של הטייקונים. התקופה של הכסף הזול שהוביל למינוף יתר, מינוף לדעת, הסתיימה. הם לא כל כך אשמים. הם התפתו לעשות מינופים אדירים עקב הריבית הנמוכה שנכפתה על ישראל עקב המשבר העולמי.
השיטה של הפירמידות, אחרי אישור חוק הריכוזיות, מסתיימת אף היא, למרות שזה נעשה אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה. הכוח חזר לידי האזרחים, במקרה הזה - לידי המוסדיים, שהם בעצם בעלי האג"ח - עם ישראל. ההתמרמרות בציבור חילחלה לביהמ"ש, שמבין את הכעס על האנשים שממנפים.
השופט מינה מטעמו מומחה שיבדוק את המקורות של הקבוצה הזוכה. טוב שעשה זאת כדי שלא יהיו אחר כך טענות. המומחה יציג בפניו את כל המסקנות - האם זה כסף שהגיע מעסקים כשרים.
מנהלים ואנשים שנהיים טייקונים, אסור להם להתפתות ממחמאות שהם מקבלים ומ"יס־מנים" - עושי דברם - שמחמיאים להם. דנקנר לא היה רק קורבן של המינוף שלו לדעת, אלא גם של אלה שהחמיאו לו - ואין סכנה יותר גדולה מקבלת מחמאות יתר. האנשים שהחמיאו לו קיבלו משכורות עתק. הם התעשרו ובסופו של יום, זה שנתן להם להתעשר הפך יותר עני מהם.
שיעור נוסף: לעולם - תפסת מרובה לא תפסת. אנשים חייבים ללמוד למכור ולא רק לקנות. ככל שההצלחה גדלה, ניהול הסיכונים של חברת ההחזקות היה קלוקל. לא היה צריך לקחת סיכוני יתר ולא להתעקש להחזיק בכל הנכסים שנקנו. צריך גם לדעת לא להתמנף. תמיד טוב שיש מזומן בבנק. גם משקי בית צריכים לזכור זאת.
לקח אחרון: גם כשהגישו לו הצעות להסדר חובות, דנקנר לא קיבל אותן. לפעמים כדאי להגיע להסכמה, גם אם באותו יום זה נראה לא טוב. ההתעקשות לא להגיע להסדר עם בעלי החוב, המוסדיים והנושים, עלתה לו ביוקר. בסופו של דבר, הוא הציע בסוף יותר ממה שהציע לפני שנה. מי שמתעקש משלם ריבית נשך, ובסוף אפילו משלם באובדן עסקיו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
