פליטים פלשתינים במבחן המציאות

אופן הצגת בעיית הפליטים הפלשתינים כנושא ליבה בתהליך השלום, אינו עומד במבחן המציאות ומתעלם מההקשר הרחב ומנתוני יסוד.

ב-2012 תיעד נציב הפליטים באו"ם 15.4 מיליון פליטים – בנוסף לפליטים הפלשתינים המטופלים בידי אונר"א – ו-28.8 מיליון עקורים הנמצאים בארצותיהם. 15 מיליון פליטים נוצרו בעימות 1947 בין הודו לפקיסטן; 5.5 מיליון במלחמות האזרחים בסודן מאז 1956; 4 מיליון באפגניסטן; 800,000 תימנים ו-300,000 פלשתינים, שתמכו בפלישת עיראק לכווית, גורשו ב-1990-1991 על ידי סעודיה וכווית; 300,000 פלשתינים מתומכי צדאם חוסיין ברחו מעיראק בעקבות שתי מלחמות ארה"ב בעיראק. מ-1945 נוצרו 100 מיליון פליטים - מרביתם נקלטו במדינות בית חדשות. לעומת זאת, מחנות הפליטים הפלשתינים, בשליטה ערבית, עומדים על תילם, בעוד ההנהגה הפלשתינית נהנית מרמת חיים נהנתנית.

דו"ח קרן פורד מאוגוסט 1971 מדווח כי פליטים פלשתינים החלו לעזוב את מחנות הפליטים מ-1950, וכפריי הסביבה החלו להתיישב במחנות כדי לזכות במענקי אונר"א. לדוגמה, מחצית מתושבי מחנה הפליטים בג'לזון הגיעו למחנה אחרי 1950. דו"ח משרד מבקר המדינה האמריקני מנובמבר 2003 מצא שפחות משליש מהפליטים הפלשתינים מתגוררים במחנות.

מספר פליטי 1948-1949 עמד על כ-320,000 לפי החלוקה הבאה: 800,000 ערבים (לפי מפקדים "מנופחים") בשטחי "הקו הירוק" לפני נובמבר 1947, לעומת 170,000 בתום המלחמה; 630,000 הנותרים כללו 100,000 שנקלטו בישראל במסגרת איחוד משפחות, 100,000 ערביי המעמד הגבוה והביניים שעזבו לפני פריצת המלחמה ונקלטו במדינות ערב, 50,000 עובדים זרים ערביים (שזכו למעמד פליט לאחר שנתיים בארץ ישראל) ששבו למדינות הבית, 50,000 בדואים שנקלטו בשבטים בירדן וסיני, וכ-10,000 הרוגים במלחמה.

מרבית הפליטים נהרו בעקבות הנהגתם שנטשה לפני פריצת המלחמה. רבים נענו לקריאת מנהיגי ערב שהבטיחו שיבה מהירה בעקבות השמדת המדינה היהודית וזכייה ברכוש היהודי. השלטון הבריטי הפציר במיעוט האתני, בערים מעורבות, לעזוב: הערבים עזבו והיהודים נשארו.

דר' יובל ארנון-אוחנה מאוניברסיטת אריאל, שעמד בראש מחלקת המחקר הפלשתיני במוסד (קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 2010-1860, הוצאת אחיאסף, 2013, עמ' 415-397): "לידת תופעת הפליטים הפלשתינים לא ארעה במלחמת העצמאות בין 1949-1947, אלא עשור קודם לכן, בימי המרד הערבי של 1939-1936.... דיווח הקונסול הכללי הבריטי בביירות, פרלונג', מאוקטובר 1938מאשר [את גל הבריחה הערבי].... כך גם היומון הלבנוני, אל אח'באר, מדצמבר 1938 המדווח על נהירה מארץ ישראל ללבנון.... הגורמים הבלעדיים לבריחת הפליטים הפלשתינים היו הכנופיות הערביות שפתחו בטרור נגד הבריטים והיהודים, אך פנו במהרה נגד הפלשתינים.... תוצאות הטרור הייתה אנרכיה אלימה.... בדומה לבריחת פליטי 1949-1947 החלו גם גלי בריחתם של פליטי 1939-1936 ביציאת השכבה האמידה....

"במאה ה-19 היו מישור החוף, עמקי יזרעאל, חרוד ובית שאן ובקעת הירדן היו כמעט ריקים מאדם, לפי מחקרי הקרן הבריטית לחקר פלשתינה.... התבססות הישובים היהודיים במישור החוף הביאה לגלי הגירה ערבית.... אוכלוסייה ערבית זאת היא אשר ברחה עם פרוץ מעשי האיבה ב-1947.... אוכלוסייה זו הייתה חסרת שורשים, בלתי מגובשת, בעלת מבנה חמולתי רעוע, וכללה בעיקר גברים זרים, שהגיעו מארצות שונות ללא משפחותיהם, בחיפוש אחר פרנסה.... ערביי ההר ביהודה, שומרון ובגליל נותרו במקומם [להוציא חריגים].... לכן התביעה הערבית לשיבה הועלתה תמיד לעבר מישור החוף...."

התעלמות מעובדות יסוד וההקשר הרחב של תופעת הפליטים הפלשתינים, ואימוץ טענת השיבה, מקצינים את עמדת הערבים ומצמצמים את הסיכוי להסדר שלום.

הכותב הינו שגריר (בדימוס) ומחבר: "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"