מלחמת יום הכיפורים יכולה להיות מסומנת כקו פרשת המים, שבו החברה הישראלית הפכה להיות הרבה יותר ביקורתית כלפי עצמה וכלפי אחרים, אך בעיקר כלפי מי שלא נחשבים "אנחנו". לעיתים הביקורת הזאת מוצדקת ולעיתים היא מופרכת. בימים האחרונים, שבהם השתוללה סופת השלג, הביקורת הזאת התבררה כלא מוצדקת. לא הפעם.
הרי נכתב על כך שמדובר בסופה שכמוה לא נראתה זמן רב בארץ ישראל, ולמרות המצוקה והצער והתקלות הרבות, בסופו של דבר הפגיעה בבני אדם היא מינימלית ביותר ביחס לעוצמת הסערה. ואולם, יש משהו שרובנו התעלמנו ממנו, ולא קיבל את הבמה הראויה בזמן אמת: הערבות ההדדית והסולידריות, ששוב התגלו אצל הציבור הישראלי בימים הקשים.
הסופה חיזקה את ההנחה שהרשתות החברתיות הפכו להיות מדורת השבט החדשה. אם בעבר נצמדנו למקלטי הטלוויזיה, לרשתות הרדיו ואף קראנו בשקיקה את היומונים שהצליחו להגיע בבוקר אל הערים השונות, הרי היום בכמה הקלקות ובהקלדה של כמה מילים אפשר ליצור יוזמה חברתית המשנה מציאות. כלומר, הרשתות החברתיות הפכו להיות כלי ממשי לשינוי, ואנו יודעים כיצד לנצל זאת. נוסף על כך, יוזמות מסוג שכזה מראות את הצד האחר של החברה הישראלית - הצד הנעלה ששם בצד את כל התיאורים השליליים שאנו רגילים לשמוע על עצמנו בכל ימות השנה. מתברר שהחברה הישראלית, למרות הפלגנות והמחנאות שזוכות להבלטה בימות שיגרה, יודעת לאחד כוחות ברגע האמת.
כך, למשל, בירושלים אירגנו אזרחים בתוך זמן קצר הסעה לאמא עם תינוק, שהיתה מוכרחה להגיע אל הרכבת. אחרי הכל, היא לא היתה יכולה להמשיך את השהות בביתה ללא חשמל וללא חימום לבנה, בעוד בעלה נמצא בהולנד. במרחק לא רב משם התארגנו להם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, הכינו מרק חם ובאו לשהות עם אזרחים ותיקים המתגוררים בגפם. היתה גם קליטת תושבים ירושלמים ותושבים מצפת, הערים שנפגעו מהשלג יותר מכל, בערים אחרות. ושלא יהיה ספק, סיפורים כאלה יש לא מעט.
אם נשאיל את מילותיו של ווינסטון צ'רצ'יל, הרי אנו יכולים בנקל לומר ש"זוהי שעתם היפה" של הישראלים. כל הישראלים. אנו מקבלים את הרושם שהסיפורים הללו ייחודיים רק לשעות מצוקה, אך לא כך הוא. בהקשר הזה דבר אחד נכון: בשעות מצוקה הנכונות רבה יותר כי המודעות עולה, אך אל לנו לשכוח כי גם בשעות שיגרה יש אינספור גורמי סיוע. הם פשוט לא מקבלים את הבמה הראויה לעבודתם, שנבחנת בפרספקטיבה ביקורתית.
יתרה מזו, אלה ימים שבהם השיר של נעמי שמר "אנשים טובים באמצע הדרך" על הישראלים מקבל משנה תוקף. המעורבות האזרחית, ולו המינימלית, של לא מעט ישראלים, מוכיחה שיש כאן אכפתיות מיוחדת. דומה כי זה אחד ההישגים הגדולים של החברה הישראלית: סולידריות ועזרה הדדית הפכו להיות מובנות מאליהן ומוטמעות עמוק באתוס שלנו, כך שזה מובן מאליו. אנו ממשיכים מסורת רבת שנים שלא נגדעה, ולכן אנו מתייחסים לכך בטבעיות. טוב נעשה אם נעצים את התופעה גם בימי שיגרה, ולא נמתין רק לאירועים גדולים כדי להפגין מעלה חשובה זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו