הילדים של העתיד

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "ויחי". בנקודה הזו מסתיים ספר בראשית, החומש הראשון בספר התורה, ובעצם חלקו הראשון של סיפור גלגולי העם היהודי לדורותיו. אילו היינו מבקשים לסכם בצורה תמציתית (ואולי גם שיפוטית במידה מסוימת) את חלקו האחרון של ספר בראשית, זה היה נראה בערך כך: משפחת יעקב שבה 12 בנים ועוד בת אחת, חוזרת כמשפחה גדולה ומגובשת, מסודרת כלכלית, אחרי שהות של 20 שנה בחו"ל.

לרוע המזל, המשפחה מסיימת את דרכה כפליטה במצרים, תלויה בחסדיו של המלך המצרי, וכל זאת בשל סכסוך משפחתי בין האחים לבין יוסף. יעקב, אבי המשפחה, משתכנע כי הדרך היחידה לראות את בנו יוסף בטרם ימות עוברת בירידה למצרים, ובלית ברירה הוא משלים עם ההחלטה לצאת מהארץ ביודעו גם את ההשלכות הנגזרות מההתבוללות על משפחתו ועל זרעו כולו.

והנה בפרשתנו מגיע יעקב לסוף דרכו. הוא מבין זאת ומבקש את בקשתו האחרונה מיוסף, "אל נא תקברני במצרים". בינתיים יוסף מביא את בניו, מנשה ואפרים, להיפרד מיעקב לפני מותו.

אלא שכאן מתרחשת תקלה לא מובנת. הסב לא מכיר את נכדיו ושואל את יוסף מי אלה. יוסף מגיב בספונטניות שאלו הם ילדיו. הדיאלוג נראה מוזר: האם יש כאן תיאור של קושי טכני של יעקב לזהות את נכדיו בשל בעיות ראייה בגיל הזיקנה? ייתכן. אמנם נאמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן", אבל רק אחרי הדיאלוג ולא לפניו, ועם זאת התורה מדגישה את המילים "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". רצונו לומר שהוא ראה אותם ושאל מי אלה.

לא ייפלא אפוא שהיו מרבותינו שלא היו מוכנים לקבל את הפירוש שיעקב לא מזהה את נכדיו, מה גם שלפי המסורת הם היו לידו במשך אותן 17 שנים שיעקב שהה במצרים, וההיגיון אומר שיכיר אותם יותר מאשר את יוסף שבוודאי היה עסוק בענייני הממלכה ולא ברור כמה זמן היה יכול להקדיש לאביו.

עקב כך, רבותינו בחרו בפרשנות אחרת למילים "מי אלה" וטענו שיש בכך רמז לעגלי הזהב שעתיד ירבעם בן נבט להעמיד בממלכת ישראל תחת הכותרת "אלה אלוהיך ישראל", המוכרות לנו מחטא העגל במדבר.

במילים אחרות, יעקב מטיל ספק ביכולת של בני יוסף לשרוד כיהודים לאורך שנות ההיסטוריה המאתגרות הצפויות להם, ולכן הוא מציף את השאלה מי אלה. האם כדאי להשקיע בהם? האם יש בכך תוחלת כלשהי? האם זה יוביל אותנו לאיזשהו מקום? יוסף עונה לו במילים הבאות: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱל־הִים בָּזֶה".

*   *   *

האם אנחנו מכתיבים לאלוקים כיצד ואיך להנהיג את עולמו? האם לא היתה זו גם יד ההשגחה שגילגלה אותי לכאן? וממילא האם אין זה תפקידי לעשות הכל להיענות לאתגר ולעשות את המיטב המוטל בנסיבות הללו? יעקב מכיר בטעותו ומחבק ומנשק את נכדיו ואומר את הברכה המרטיטה סוחטת הדמעה: "בך יברך ישראל לאמור ישימך אל־הים כאפרים וכמנשה". דווקא הילדים האלו שנבחרו לייצג את ההמשכיות היהודית, בהיותם אלה שצמחו לתוך גלות ויכלו להתבולל בקלות ובכל זאת רצו להיות ליד הסבא ולהמשיך את הקשר הנצחי של עם ישראל. הם המייצגים הסמליים והנצחיים של עם ישראל.

אפרים ומנשה יהפכו לדמויות שיסמלו את ההתמודדות הנצחית של העם בכל אתגרי הגלות שיהיו חלק מהווייתנו במשך אלפי שנים. אנחנו נמצאים בתקופה כל כך מאתגרת לעם היהודי בארץ ובתפוצות בייחוד בכל הנוגע לשמירה על עתיד הזיקה של הדור הצעיר עם העם היהודי, עם מורשתו ועם ערכיו בכלל. כמה נכון לנו לחבק ולחזק את האפרים והמנשה הגדלים באוניברסיטאות ובקמפוסים השונים בעולם שימשיכו להיות איתנו ושלא יעברו למחנה "מי אלה", כך שנוכל להיות גאים בכך שהם ההמשך של "נתן לי אלוקים בזה". 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו