הבוקר שלי נפתח בהודעת וואטסאפ ובה סרטון שבו מככבת האחיינית שלי, שחוגגת חצי שנה. אחיינתי המדהימה גורמת לי אין סוף שמחה, אך היא תמיד מהולה בעצב כיוון שאני לא אוכל לשמח את המשפחה שלי באחיין או אחיינית קטנה, כיוון שלפחות עד כה, היכולת לעשות זאת במדינתי ניטלה ממני.
שנים שאני חולם על הרגע שבו אני ובן זוגי נהיה הורים לזאטוט משלנו. הקול הפנימי הזה של הרצון והצורך להיות הורה קורא לי כבר שנים רבות, כפי שקרא והניע את רוב חבריי ההטרוסקסואלים להקים משפחה ובית משלהם בישראל. להם כבר יש משפחות, בין שבהליך רגיל, בין שבאמצעות טיפולי פוריות, ומעטים אף בפונדקאות. הם הפכו להורים לילדים במדינתם שלהם, אשר סייעה להם, גם כשלא יכלו להרות. אבל לחברי קהילת הלהט"ב ולי לא ניתנה מעולם עזרה כזאת, כיוון שקולות חשוכים במדינת ישראל החליטו שאני וחבריי שווים פחות.
אם החוק מתיר לאב הטרוסקסואלי להיות הורה אז מן הראוי שיתיר גם לאב חד־מיני; ואם לאם הטרוסקסואלית מתאפשרת הורות, אז כך צריך להיות המצב בנוגע לאם חד־מינית. הנטייה המינית אינה רלוונטית להורות או להורות טובה.
החלטת שרת הבריאות יעל גרמן והתמיכה הרחבה שמקבלת קהילת הלהט"ב בקואליציה עשויות לסייע לי להגשים את הרצון שלי באותו אושר משפחתי. אני רוצה שהילד שלי ייוולד כאן, שלא יפקפקו בזכותו להתקיים, או בהורות שלי בשל נטיותיי המיניות, ושהוא ושני הוריו יקבלו את הכרת המדינה בהיותנו משפחה, כפי שהמדינה מכירה במשפחות אחרות. עוד ארוכה הדרך לחקיקה, ויש סכנה שהכפייה הדתית מצד הבית היהודי והומופוביה מצידה של ישראל ביתנו ירימו את ראשן המכוער ויתקעו לכולנו מקלות בגלגלים. ממש כמו הליך הפונדקאות עצמו, גם החקיקה לא תהיה פשוטה. אבל אני ובן זוגי, וחבריי לקהילה, מתכוונים להילחם על האושר שלנו, על ילדינו ועל משפחתנו. כיוון שלהפסיד זו לא אופציה.
הכותב הוא יו"ר אגודת הלהט"ב