בית המקדש: המאבק לא נגמר

כ־2,150 שנה אחרי חזרת המכבים להר הבית, חידוש עבודת המקדש והדלקת המנורה, היה יכול חג החנוכה, המציין את המאורע ההיסטורי הזה, לספק הזדמנות נפלאה לשוב למאבק על האמת ההיסטורית הנוגעת לשורש קיומנו כאן - ירושלים והר הבית. אבל מדינת ישראל מוותרת כבר שנים על החזית הזאת.

זה דור ויותר שהפלשתינים עוסקים בשיטתיות בהכחשת קיומו של המקדש על הר הבית. סירובם העיקש להכיר בישראל כמדינה יהודית אינו תלוש מהכחשה זו. קלינטון שמע על כך בפעם הראשונה ישירות מערפאת בקמפ דיוויד 2000, וזועזע מהדברים. ערפאת הרחיק אז את בית המקדש לשכם, ואחרי שנתיים "תיקן" שהמקדש כלל לא היה בפלשתין. גם נביל שעת, סאיב עריקאת, יאסר עבד ראבו ואבו מאזן מערערים על עצם קיום המקדש בהר. ההכחשה נפוצה הן בקרב חוגים איסלאמיים, הן באקדמיה, וכמובן בתקשורת הערבית - גם במדינות כגון סעודיה, ירדן, מצרים ומדינות המפרץ.

התופעה תועדה כבר בספריהם של יצחק רייטר, שמואל ברקוביץ, דורי גולד והחתום מעלה. מנקודת המבט הפלשתינית והערבית, המקדש כולו דמיון. "אל־מזעום", הם מכנים אותו. רוצה לומר: המתיימר, השקרי, המדומיין. בד בבד, הם עוסקים כבר שנים בהסתרה ובהשמדה של כל בדל ראיה ארכיאולוגית בהר הבית, שעלולה להזם את שקריהם.

לא קשה להתמודד עם ההונאה הקולוסאלית הזאת, אך מדינת ישראל, אם מחמת עצלות או בשל הרצון להימנע מ"מלחמות קודש" וגלישה של הסכסוך לפסים דתיים, נמנעת מכך. זאת טעות קשה. מלחמות הקודש כבר כאן, שורשי הסכסוך הם דתיים, ומי שמנסה לבודד את המרכיב הלאומי־טריטוריאלי ולהתמודד רק מולו, לוקה בנאיביות. שנית, תופעת הכחשת המקדש גולשת בשנים האחרונות גם לעבר המעגלים האירופיים.

הגיע הזמן להשיב מלחמה, והמשימה אינה כה מורכבת. ברמה הפולמוסית ניצבת העובדה שבמשך מאות שנים, עד 1967, היה סיפור המקדש היהודי ופרטים עליו, ואפילו מידע על הריסתו של הבית הראשון בידי נבוכדנצאר, מוטיב מושרש ובלתי מוכחש בספרות המוסלמית על כל סוגיה. כך אצל הגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל־מקדסי בן המאה העשירית; כך אצל חכם ההלכה האיראני אל־מסתופי מהמאה ה־14; בשירתו של ג'לאל אל־דין אל־רומי מהמאה ה־13, ואפילו בספרים ובמדריכים לתיירים מתקופת "המופתי הגדול", חאג אמין אל־חוסייני, בעל בריתם של הנאצים.

באמצע המאה ה־20 עדיין כתב ההיסטוריון הפלשתיני עארף אל־עארף, כי מקום אל־חרם אל־שריף הוא על הר המוריה, שבו היה גורן ארוונה היבוסי, שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, וכי שלמה בנה את בית המקדש בשנת 1,007 לפני הספירה (להעמקה ראו בספרו של "רייטר: מירושלים למכה ובחזרה").

לכתבים המוסלמיים עצמם מצטרפת מסכת של עובדות, גילויים ומקורות, שמאששים את הזיקה היהודית לירושלים ואת קיומו של המקדש: התנ"ך, המשנה, הגמרא, המדרשים והמפרשים היהודים הרבים, שמעידים על עבודות המקדש ועל קיומו לאורך שנים רבות, כתבי בן מתתיהו שראה במו עיניו את המקדש ותיעד את חורבנו, וכמובן שורה של ממצאים ארכיאולוגיים, שתקצר כאן היריעה מלפרטם, ובכל זאת הנה בתמצית אחדים מהם:

שרידי כתובות האוסרות כניסת לא יהודים מעבר לסורג המקיף את בית המקדש, שנזכרות גם אצל בן מתתיהו; אבן פינה בקצה הדרום־מערבי של הר הבית מימי הבית השני ועליה כתובת, המלמדת כי כפי שמתואר במשנה, שם עמד הכהן כשהכריז בתקיעת חצוצרה על כניסת השבת ועל צאתה; בהר הבית גופו, מתחת למסגד אל־אקצא, תיעדו הבריטים בתקופת המנדט מקווה טהרה יהודי, ולפני שנים אחדות התגלו באקראי בהר ממצאים מתקופת בית ראשון, שהארכיאולוגים מיהרו לכסות כדי למנוע עימות. הממצאים הללו ועוד רבים רק האיצו את תהליך העצמת קדושת ירושלים באיסלאם ואת ההכחשה הגורפת של כל זיקה יהודית לעיר ולקודשיה. חנוכה הוא העת להגיב.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו