החתימה על "הסכם ז'נבה", אור ליום אתמול, מעניקה הוכחה חותכת לעובדה שכלה ונחרצה עם ממשל אובאמה להתקדם ללא סטייה או הפרעה להשגת היעד הנכסף של הדיפלומטיה האמריקנית תחת שרביטו, ולהתנתק באורח חד־צדדי ממוקדי מתיחות ומשבר בזירה הבינלאומית. שאיפתו היוקדת, שנגזרה מאידיאולוגיה ליברלית שסממנים בדלניים מובהקים שזורים בה, להתכנס בתוככי המרחב האמריקני ולהתמקד בכל מחיר בנושאי כלכלה, חברה, הגירה ורווחה, האפילה, אפוא, על התפקיד המסורתי שמילאה מעצמת העל האמריקנית מאז ראשיתה של המלחמה הקרה במניעת הפרתו של הסטטוס־קוו הגלובלי והאזורי, ובהענקת גיבוי, תמיכה והשראה לבעלי בריתה ולשותפיה מעבר לים.
כשהוא מקרין עייפות וחוסר רצון בולט (בייחוד לאור לקחי עיראק ואפגניסטן) לשאת בנטל ההתמודדות אל מול אתגר הגרעין האיראני וסכנת ההתלקחות, הטמונה בהמשך האסטרטגיה התקיפה כלפי טהרן, החליט הנשיא ה־44 להפקיע בפועל מידיו את ההגמוניה המערכתית. זאת, לאחר שכבר הוכיח, הן במהלך מלחמת האזרחים בלוב והן במהלך המשבר האחרון בחזית הסורית, שאין בכוונתו לפעול כמתחייב ממעמדו כשחקן על. זאת, תוך התכחשות בוטה לליבת "היחסים המיוחדים" עם ישראל, שחייבה, כמובן מאליו, שקיפות מירבית וגילוי לב מלא מצידה של וושינגטון כלפי ירושלים (כולל עדכונים שוטפים מן הערוץ החשאי שניהלה עם טהרן) כשמדובר במהלך דרמטי, שמשמעותו המיידית היא הענקת לגיטימציה אמריקנית ובינלאומית למעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית לכל דבר.
הלקח המרכזי, העולה מנחישות זו של הממשל להפר את כללי המשחק בסוגיה בעלת חשיבות קריטית לביטחונה של שותפתה הישראלית, קשור לזירה האמריקנית הפנימית. כמו בפרשת מכירת "האייווקס" (מערכת התרעה ובקרה מוטסת) לסעודיה בשנת 1981 ובפרשת הערבויות לבנייה בשנת 1992, כך לא עלה גם הפעם בידם של הארגונים תומכי ישראל בבירה האמריקנית, ושל רובם של המחוקקים בסנאט, להציב חסמים וחישוקים כבדי משקל על מרחב פעולתו ועל שולי התמרון של הבית הלבן, שהמשיך ללא הפרעה בדהירתו אל עבר ההסכם. הגם שבית הנבחרים אישר עוד ביולי סידרה חדשה של סנקציות כלכליות חריפות כנגד איראן (כולל במישור האנרגיה), בסנאט לא התקדם די הצורך תהליך החקיקה המקביל. העובדה שחלק מחברי סיעת הרוב הדמוקרטית בסנאט ביקש להימנע עד כה מעימות ישיר עם הנשיא (שמעמדו בסקרים נמצא בשפל, ושניצב בקו העימות מול יריביו הרפובליקנים על רקע טיפולו השלומיאלי ביישומה של תוכנית הביטוח הרפואי שיזם), תרמה תרומה מכרעת לכישלון זה. עם זאת, טרם אפסו הסיכויים לגיבושה של יוזמת סנקציות חדשה גם בסנאט, העשויה להציב אתגר חדש בפני אובאמה בנתיב יישומו של ההסכם, בייחוד אם תוביל להצעת חוק משותפת לשני הבתים.
לכך יש להוסיף את חילוקי הדעות, שנחשפו בקרב לפחות חלק מן הגופים, הלוחמים דרך קבע את מלחמותיה של ישראל אל מול הממשל. מחלוקות ושינויי עמדה אלה, ששיקפו גם את הלחצים הנוגדים שהפעילו עליהם "כל אנשי הנשיא", הפחיתו עד מאוד ממידת השפעתם, ושידרו הססנות והתלבטות ערב ההכרעה.
לא נותר אלא לקוות שאף על פי שהקרב הנוכחי כבר הוכרע ועתיד להצמיח דינמיקה של התרופפות במערך הסנקציות, שהסיבוב הבא והגורלי בעימות - שיתווה את מסגרתו של הסדר הקבע - יתנהל על יסוד קווי מתאר אחרים וכך יציב חזית פנימית מלוכדת ונחושה אל מול הניסיון הממשלי להשלים את נסיגתו מן הזירה, תוך כדי השארת ישראל בודדה בצריח.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
