ארה"ב מציגה: יש לנו תנאים ולא נעמוד בהם
לפני כ־41 שנים חתמו ארה"ב וצפון וייטנאם על הסכם, שלפיו הכוחות האמריקניים יחזרו לביתם. כל מי שעיניו בראשו ידע כי לא מדובר בשלום של ממש. הקומוניסטים השליכו לעבר הנרי קיסינג'ר כמה ניסוחים טבולים ברווח זמן כדי שיוכל לטעון כי לא הובס. בתוך שנתיים הם פרצו לדרום וייטנאם ושמו את ארה"ב ללעג ולקלס. בדיוק מה שעלול לקרות בימים אלה לעולם הנאור, שנקלע לקיפאון במשא ומתן עם איראן.
עתה הם חותרים לבנות במקום הסכם ביניים. זה פתרון אישי לאגו של דיפלומטים, מין הסדר מילולי המאפשר לכל אחד מהם לחזור לבירתו ולומר "ניצחתי", אבל לא ייתכן שאיש לא הפסיד. לכן אם יוסכם על כך, המסמך החתום לא יהיה יותר מגשר של נייר. האיום על הגרעין האיראני ייהפך לנמר של נייר.
ג'ון קרי ושופריו מבקשים להציג את בנימין נתניהו כמי שאינו רוצה בהסכם עם איראן ואינו מבין כי הוא פועל לטובת ישראל. אך הממשל האמריקני טוען כי פניו למנוע את גירעונה של איראן גם ללא הקשר לישראל. אם כן, מנקודת ראותה - מדוע אמריקה מנהלת את המשא ומתן ברשלנות כזאת?
מי מנהל משא ומתן כשמראה פניו מעיד עליו כי הוא להוט לחתום על הסכם? ששום תנאי בסיסי שלו אינו עומד במבחן? שאין עניין אחד אשר לגביו אומרת ארה"ב "ייהרג ואל יעבור"? כיצד התהפך הגלגל?
איראן נכנסה למשא ומתן כגיבור הרע של פרשיית הגרעין ועתה היא המייסרת בלשונה את המערב, שאינו נוהג בהגינות רק מפני שברק אובאמה וקתרין אשטון אינם יודעים לנהל משא ומתן או אינם רוצים, או שתי האפשרויות גם יחד.
כיצד יסתיימו המגעים? ההיגיון על צידו של נתניהו הטוען כי יהיה אשר יהיה, המערב הנאור יחתום על הסכם רע. במקום שהאיראנים יחזרו אחרי ארה"ב, היא נראית כמי שמבקשת לרצות את פני האייתוללות מטהרן. תצלומי היומיים האחרונים נראים כמימוש של הנוסחה הנודעת מפי קיסינג'ר: מדיניות חוץ שנועדה להישגים בבית.
האמריקנים רוצים להיראות תקיפים על גבעת הקפיטול; והאיראנים בפרלמנט הקיצוני של ארצם; והצרפתים בעיני סעודיה המשופעת בחוזים מסחריים שמנים. אחרי שהקהלים בבית יירגעו כאילו נציגיהם עומדים על משמרתם, יוכלו המתכנסים בז'נבה לסכם ולחתום על ההסכם או על תחליף ההסכם.
אך הניסיון מלמד כי במקרים נדירים הצפי של נתניהו לא יתממש. לעיתים הצדדים נקלעים לעמדות שאינן מאפשרות חתימה. יש אפשרות נדירה כזאת. בעיקר כשמדובר בהסדר רע. "לו יהי". עד שיתגבש הסכם ראוי.
