השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "וישב", שבה מסופר על יעקב שחוזר לארץ אחרי מסע נדודים מפרך וגדוש מאבקים עם לבן ועשו, ומתיישב באזור חברון. לאחר שנים מתחילים להיווצר סדקים בתוך המשפחה. יעקב לא מרוצה מצורת ההתנהלות של שמעון ולוי בפרשת דינה והעיר שכם, אבל נוצר תרעומת זאת בליבו עד סמוך למועד פטירתו.
גם ראובן מסובך עם אביו בגלל סיפור שפחתו של האחרון - בלהה. הטענה היא שאביו לא נהג בה כראוי אחרי מות רחל. אבל מערכת היחסים בין האחים ליוסף היא הנוראה מכולן. יוסף הוא הצעיר מבין האחים כולם (זולת בנימין הקטן) אבל הוא הבכור של רחל, האישה האהובה על יעקב. יעקב מגלה כלפיו יחס מועדף (עושה לו כתונת פסים) ויוסף מביא לו מידע שלילי על האחים הגדולים, ובכך מעצים את הקרע בבית.
והנה יום אחד הוא חולם על כך שיבוא זמן והוא יהפוך למנהיג המשפחה. בתחילה הוא חולם על אלומות המשתחוות לאלומתו, ואחר כך על אחד עשר כוכבים, שמש וירח שעושים אותו דבר. האחים מקבלים זאת בעוינות מובנת בהבינם כי יוסף מבקש להשתלט על המשפחה, ומחכים להזדמנות להתנקם בו.
ההזדמנות נקרית בדרכם בעת שהם רועים את צאן אביהם בשכם ויוסף מגיע לבדו בשליחות אביו לבדוק מה מצבם ומהם צורכיהם. עם הגיעו לנקודה שבה הם שוהים מתחיל להתפתח שיח ער בין האחים. יש המציעים להורגו: "ועתה לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו". לא רק הריגה, אלא גם פירוט דרך ההסתרה של המעשה.
אולם ראובן מתנגד להצעה. "וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש". בשלב זה לא ברור מהו נימוקו של ראובן לסירוב להצעה. האם זו עמדה מוסרית הטוענת לחפותו של יוסף מכל אשמה? או שמא טיעון פרקטי המיועד להסיר מהאחים את עול הרציחה העלול להמיט עליהם חרפה ואולי אף ענישה כבדה? בהמשך הוא אומר: "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור". מדוע להשליך אל הבור, הלוא גם הבור מסוכן - הוא יכול למות בצמא או מידי נחשים השורצים באזור. הפסוק משאיר אותנו בספק עד שהכותב מעיד: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". כלומר אם היו לנו ספקות כלשהן באשר למניעיו, הרי העידה התורה שמניעיו היו טהורים לגמרי. אך האם לא היה נכון שיאמר לאחיו הצעירים ממנו כי הריגה אינה דרכם של בני אנוש?
* * *
יש פרשנים שדנו את ראובן לכף זכות באומרם כי זו היתה הדרך היחידה להציל את יוסף. האחים כל כך כעסו על יוסף ולא היו מוכנים לשמוע על אפשרות אחרת זולת הריגתו. העצה שנתן ראובן ולפיה יוסף ימות אבל לא בידיהם ישירות, אלא בצמא וברעב בבור, היתה נראית לאחים כרע במיעוטו.
אבל רבים מחכמינו חשבו אחרת: "אילו היה ראובן יודע שהשם מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם היה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו". במילים אחרות, אפשר היה לצפות מראובן ליותר. ראובן ודאי העריך שבנסיבות שבהן פעל לא יכול היה לבקש יותר, אך אולי עם עוד קצת מאמץ היה נמנע מהעם היהודי כל סיפור מכירת יוסף.
המדרש רומז שאילו ראובן היה פועל מתוך תודעה היסטורית, היה זכור בתור מי שהציל את יוסף. האם חלילה יש כאן טענה כי הכבוד היה דוחף את ראובן לעשות מאמץ נוסף? אני חושב שהכוונה היא אחרת. לו בני אדם היו פועלים מתוך תודעה היסטורית, ייתכן שחלק מהחלטותיהם היו שונות.
מטרתו של ראובן היא להציל חיים, אבל איך עושים זאת באופן השלם ביותר? מתי אמירה חדה וברורה נחוצה וחיונית, ומתי דווקא אמירה עם קריצה היא זאת שתבטיח את ההישגים הראויים? שאלה זו משמעותית בעולמם של מנהיגים הניצבים בפני החלטות הרות גורל, אבל ייתכן כי היא גם חלק מעולמנו שלנו, האנשים הפשוטים במשרדיהם ובמשפחותיהם. עוד מאמץ והכל היה נראה אחרת.
