מי עוד רוצה לשחק במונופול?
, עודכן
מצב הטלפוניה בישראל בשנות ה־80 היה בכי רע; ישראל דמתה למדינת עולם שלישי. זכורה לי ישיבה ראשונה, בעת כהונתי כשר התקשורת בשנת 1984, שבה עמדו על סדר היום שני נושאים: ראשית, למי לתת עדיפות בקבלת קו טלפון; לחולים כרוניים, לאנשי שגרירויות זרות, לקציני צה"ל בשירות קרבי, לנשים הרות, והרשימה נתארכה. שנית, שגריר ארה"ב, אשר התגורר בהרצליה פיתוח, אז אזור חיוג 052, התלונן כי הטלפון הפרטי שלו אינו נגיש, שכן כל המטלפן אליו מקבל מייד אות כי הקו תפוס כל העת.
ואכן, בו במקום ניסיתי אישית לחייג למספר באותו אזור חיוג ואכן לא הצלחתי להגיע אליו, או לכל מספר אחר באזור החיוג המדובר. ניסיונותיי לטלפן לחברים באזור חיוג 052, תוך כדי הישיבה, נענו רק לאחר עשרות חיוגים. אנשי בזק הסבירו כי באזור שבו התגוררו שגרירים הועמסו קווים רבים, ולכן הוא אינו נגיש לשיחות, אלא אם מטלפנים לפני שמונה בבוקר או אחרי חצות.
איני זוכר מה הוחלט באותה ישיבה הזויה, אולם אני זוכר שנדרתי נדר לשנות את מבנה שירות הטלפוניה, כך שבעתיד לא יצטרך שר התקשורת להחליט מי זכאי יותר לטלפון: נכה צה"ל או שגריר בישראל, חולה אנוש או הרופא המיואש המטפל בו, שלרוע מזלו גר באזור חיוג 052.
זה כן לטלפון
הנתונים היו קשים מאוד: תור הממתינים לקו טלפון בשנת 1984 עמד על 239,300! המספר לא היה מדויק, שכן התושבים הערבים לא קיבלו כלל טלפונים (אלא כתשלום על הצבעה עבור מפא"י), ולכן גם לא הגישו בקשות. המונופול של בזק היה מלא: אסור היה לייבא או להשתמש במכשיר טלפון פרט למכשירי בזק.
עובדי החברה שלטו באנטנות המרכזיות של הרדיו והטלוויזיה, וכל שביתה בבזק שיתקה את כל שידורי ישראל. תחנות רדיו אחרות לא היו קיימות, פרט לגלי צה"ל. והגרוע ביותר: בזק ומשרד התקשורת שלטו גם בתקשורת המחשבים, ענף שרק החל אז להתפתח.
בעזרת עוזריי המוכשרים שמתי קץ למצב "סובייטי" זה. הפכתי את בזק מחברה ממשלתית לחברה עסקית והתחלתי בהכנות להנפקתה בבורסה. אישרתי רישיונות מיוחדים לחברות הראשונות שעסקו בתקשורת מחשבים (הראשון ניתן לחברת קונברס) והרשיתי לכפר תבור להקים תורן מרכזי לקליטת שידורי טלוויזיה במקום האנטנות על כל בית.
ההתנגדות לתורן המרכזי לבשה דמות של מלחמת עולם על התרבות הישראלית, שכן היה חשש פן ישמש התורן לקליטה, לא עלינו, של שידורים מחו"ל, וכך תורעל נפשם של צופי הטלוויזיה.
חלק מעובדי בזק כעסו על סדקים אלה במונופול שלהם, אך בעבודת שכנוע קשה הסברתי להם כי מונופול הוא רע לעובד, שכן אז הוא תלוי במעביד אחד, ואילו במשק תחרותי יהיו להם מעבידים בשפע, אשר יתחרו ביניהם על כישרונותיהם. לא היה לי יום אחד של שביתה.
מקץ שנתיים בלבד הגיעו הנתונים החדשים:
מספר ההתקנות החדשות עלה מ־96,406 ל־145,000; מספר קווי הטלפונים המחוברים עלה ב־200,000 (כיוון שאפשר היה ביתר קלות לחבר כמה טלפונים לכל קו); מספר הבקשות הממתינות ירד מ־239,300 ב־1984 ל־130,000 ב־1986; והעיקר: החלה צומחת תעשיית תקשורת היי־טק, חופשית ומשגשגת. כל זה קרה עם אותו כוח אדם כפי שהיה ב־1984 ובלי השקעות נוספות.
כיצד התרחש מהפך זה? המחסור בקווי הטלפון היה מלאכותי: הציבור היה מוכן לשלם עבור שירות חיוני זה, ומהנדסים וטכנאים ישראלים רבים - בארץ ומחוצה לה - היו מוכנים לספקו. אך ההיצע לא פגש את הביקוש הגובר, בשל סיבה אחת פשוטה: המונופול של בזק שימש מחיצה עבה בין הישראלים הכמהים לקו טלפון לאלה אשר מוכנים היו לספק להם את רצונם.
להסיר את המחיצה
דבר דומה אירע בהשכלה הגבוהה: בשנות ה־70 וה־80 נעלו האוניברסיטאות את שעריהן בפני הדרישה הגבוהה להשכלה גבוהה, והנהיגו את הבחינות הפסיכומטריות והציון המשוקלל, שפעל כמובן לרעת האוכלוסייה החלשה, המזרחית ברובה. בקשות רבות הופנו אז אלי, לקבל סטודנטים לפקולטות למשפטים, למינהל עסקים וכיוצא באלה חוגים, שבהם אין צורך במעבדות ובציוד יקר.
גם כאן, כמו בטלפוניה, לא היה חסר היצע. בתקופה שבה לא היה אפשר ללמוד משפטים בישראל, נשארו מרצים ישראלים למשפטים בחו"ל, משום שבאוניברסיטאות לא היו תקנים. גם כאן היה מונופול נוקשה, בצורת המועצה להשכלה גבוהה אשר קיבלה סמכות מוחלטת לאשר (או לא לאשר) מוסדות להשכלה גבוהה.
ההחלטה לפתוח מערכת מקבילה של מכללות אקדמיות נתקבלה על ידי המועצה להשכלה גבוהה (ולזכותה ייאמר הדבר), בעזרתם של פרופ' אמנון פזי ז"ל ויצחק רבין ז"ל, ועברה בכנסת, בעצה אחת עם אברהם בורג - אז יו"ר ועדת החינוך. וראה זה פלא: תופעת הטלפוניה חזרה גם כאן: בשנת 1993 - שנת הרפורמה - למדו כ־90,000 סטודנטים בהשכלה הגבוהה; מספרם גדל והלך עד שעבר את ה־300,000 השנה. מחיצת המונופול הוסרה וההיצע יכול היה לפגוש את הביקוש הגואה.
אותו דין חל לגבי הוויכוח על נמלי הים של ישראל, על הרכבת הקלה בתל אביב וגם - בבוא היום -על נמל התעופה הבינלאומי היחיד שיש לנו. בכל המקרים האלה הביקוש לא פוגש את ההיצע בשל סיבה אחת: קיומו של מונופול. היעדר תחרות בנמלים מזיק לצרכן הישראלי, לתיירות השיט לישראל, לייצוא שלנו, למחירי הייבוא וגם לאינטרס האמיתי של עובדי הנמלים. מצבם יוטב, ממש כשם שהוטב מצב עובדי התקשורת, אם במקום מעביד אחד יהיו להם כמה מעבידים, שיתחרו ביניהם על כישוריהם.
המסקנה משלושת המקרים היא אחת: מונופולין ממשלתי רע לכולם ויש לעשות כל מאמץ כדי לצמצמו.
