כמה נבובות וחלולות נקראות עתה הכותרות מלפני ארבע שנים, שהזהירו כי הפסקת הבנייה בהתנחלויות לתשעה חודשים תעמיד בסימן שאלה את כל מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון; וכמה תוכנן היה מנותק מן המציאות ועורר בהלת שווא. בסך הכל נגרמה האטה זעירה ומוגבלת בזמן בתנופת ההתנחלות לעומת תועלת מדינית רבה.
עניין זה היה צריך לעמוד לעיני בנימין נתניהו ונפתלי בנט כאשר סיכמו כי על סף פתיחת המשא ומתן המתחדש עם הפלשתינים ישוחררו אסירים ביטחוניים, אך לא תופסק הבנייה. שכן אי אפשר להחזיר אסירים לכלא הישראלי, אבל חידוש הבנייה ייעשה בשעת הצורך במחי־יד. חבל.
לפיכך האמריקנים רתחו אבל בלעו את ההודעה הישראלית על חידוש תנופת הבנייה, שפורסמה במקביל לשחרור קבוצת המחבלים השנייה. אך ההודעה הנוספת של אורי אריאל ניפקה להם הזדמנות מדינית־הסברתית לגנות את ישראל בגלל 23 אלף דירות, שאינן חתומות אפילו על הנייר. שוב חבל.
לא מפני שהפלשתינים חוששים מפני הלמות פטישים. הם יודעים כי נתניהו הבין את עוצמת הנזק המדיני והוריד את הנושא מסדר היום, אבל כצפוי סאאב עריקאת לא יחמיץ את ההזדמנות לתקוף את ישראל חרף תגובת ראש הממשלה למהלכו של שר השיכון. בזעם קדוש נראה עריקאת על המסך כמו בלשן ללימודי השפה האנגלית בהסבירו בחשיבות עצמית נפוחה כי היה על ראש הממשלה לא לצוות על אריאל to reconsider את תוכניתו אלא to revoke אותה.
מי פתי ויאמין כי על הבדלים מילוליים דקים כאלה הודיעו אתמול מרמאללה שהמשלחת לשיחות עם ישראל מתפרקת, וחבריה שבים למעונם? והאם פירוש הדבר סיום המשא ומתן בפועל? אין צורך לייחס משקל רב לאיומים כאלה. עריקאת כבר התפטר וחזר בו, וחוזר חלילה.
גם הניסיון הפלשתיני להציג את האינתיפאדה כחלופה למשא ומתן אינו אמין. לא בהכרח הפסקת הדיונים תוביל לאלימות ולחידוש הטרור. אך נכון שמערכת היחסים הישראלית־פלשתינית תספוג מהלומה, ויהיו לה ביטויים בהחרפת האלימות מצד מחבלים פרטיים ובחסות ארגונים כגון פת"ח וחמאס, ובמענה בלתי נמנע מטעם ישראל, לרעת שני הצדדים.
כל אלה סימנים המעידים כי המשא ומתן הישראלי־פלשתיני תקוע, וכשנתניהו כועס על אריאל אין הוא מאשים את שר השיכון בסיכול השלום אלא ביצירת מצב שבו ישראל תיחשב בעולם כאחראית לפיצוץ השיחות, אם וכאשר הדבר יקרה.
הסיכוי? רק נתניהו, ציפי לבני ויצחק מולכו יודעים מה המצב לאשורו. לפי שעה אין הצדדים מגלים נכונות לגמישות. אפשר שימיטו על עצמם תוכנית אמריקנית. היא תהיה בבחינת מהלך כפייה. הצדדים ייתבעו לנהוג בה על פי הכלל של כזה ראה וקדש. כדי שתהיה בעלת סיכוי עליה להיות תוכנית להסכם ביניים, להקים בשלב הראשון פלשתין בלי גבולות קבע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו