חלק מאמצעי התקשורת מתאר את בירת גרמניה כפיסגת החופש האישי ואיכות החיים, עד שנדמה לפעמים שכדאי לכל ישראלי לעבור לגור בה. שפע המחמאות המורעפות על ידי שורה של עיתונאים ואישי ציבור מרקיע לגבהים: ברלין מתוארת כמקום שבו ישראלים יכולים להגשים את מאווייהם האישיים. לשיא הגיעה קריאתו של המשורר נתן זך לישראלים "לרדת" לברלין במאמר שפורסם בהבלטה בעיתון נפוץ.
לנתן זך מטען של טענות נגד ישראל והתרבות הנהוגה בה. הוא רואה במדיניות הישראלית אסון ורוע. לדבריו, גרמניה היום היא אחרת - על כך איני חולק - ואם ברלין היא מוקד המאוויים של צעירים ישראלים, אז מצידו שיבחרו בטוב ולא ברע ויהגרו לשם: "יש הרבה רוע במדינה ואני מבין את הצעירים שרוצים לברוח מפה. אז אם אתם רוצים ללכת לברלין - לכו..."
גם אני כמותו רואה פגמים לא מעטים בישראל והגעתי לכלל ייאוש מהמערך הפוליטי בארץ, שבו מיעוט קיצוני שולט ברוב; כמותו אני רואה בהמשך משטר הכיבוש וההתנחלויות אסון לאומי, אך נדמה לי שגם ההנהגה הערבית תרמה תרומה נכבדה בעניין זה; כמותו, גם אני נרתע מאיכות השידורים בטלוויזיה, אך רתיעתי מתייחסת גם לשידורים של ארצות תרבות מהוללות בפי כל - שלא כדברי השיר: "בלונדון אין טלוויזיה טובה" - ואיני מסכים לטענה שהתרבות בארץ היא רק שלילית.
ומעל לכל; בניגוד למילות שירו של זך, איני מתגעגע להיות יהודי גלותי ואני דבק - למרות הכל - בצדקת החזון הציוני. אני לא חושב שנפש יהודי הומייה באונטר דן לינדן ועין לשרלוטנבורג צופייה.
אני יכול להבין את סוד קסמה של ברלין בעיני ישראלים צעירים. היא העיר הפחות "גרמנית" בגרמניה; יש לה היסטוריה ליברלית וסוציאליסטית, ובשנות החושך היו גם ברלינאים שנתנו מקלט ליהודים; היא בירת הנס הדמוקרטי הגרמני: מגווייתה של המפלצת קמה דמוקרטיה ליברלית שאפשר להתקנא בה.
יש בה, בברלין, שכבה שלמה של אמנים היוצרים (רבים מהם ישראלים) באווירה של חופש; שלא כערים וכארצות אחרות, בגרמניה ומחוצה לה, שהיו שותפות לרצח אזרחיהן היהודים, ברלין אינה מתכחשת לעברה האיום - העיר מלאה אנדרטאות וזיכרונות של יהודיה אשר הובלו למותם: יש בה בתי כנסת פעילים ומוזיאון יהודי יוצא דופן.
ברלין היא העיר היחידה בעולם שבה קיימים שלושה בתי אופרה; ויש בה חופש מיני כמעט בלתי מוגבל. היא הפכה להיות, בצד לונדון, העיר הכי רב־תרבותית ומעט מאוצרות תרבותה ראינו כאן בשבוע ברלין, שאורגן על ידי מכון גתה. היא קוסמת לישראלים גם בגלל היותה זולה יותר מתל אביב, ומחירי הדיור בה הם כמו המחירים בפריפריה הישראלית.
כל הדברים הללו הם אמת לאמיתה. ולמרות זאת, גם לעירנו תל אביב יש כמה יתרונות, ובשל כך אין היא נחותה מבירת גרמניה מהבחינה התרבותית ומהבחינה היצירתית. אך זה לא העניין; אין כאן מקום להשוואת ערים כה שונות ולמדידת תרבותן ואיכות החיים בהן.
הפרדוקס הגדול
פרופ' שלמה אבינרי, במאמר חשוב ("הארץ" 18.10), מבהיר כי ירידה לברלין היא בגדר ויתור והמשכה של הגלות היהודית באירופה. ואכן, ישראלי בברלין פטור מאותן הכרעות ישראליות פוליטיות וחברתיות, שבהן רובנו עסוקים - מי במחשבה, מי במעשה. אבינרי הזכיר לנו עניין מרכזי נוסף: לישראל כולה גם ייעוד מעבר לחיים הטובים, והוא לתת ביטוי לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, ובכך לשקם לא רק את זכותו לחיי קהילה, אלא גם את כבודו.
יתר על כן, ירידה לברלין אינה בגדר חזרה לגולה. הקריאה לישראלים לעקור לברלין אין משמעותה לחזור לחיים יהודיים בגולה: הישראלים הלא דתיים, היורדים למשאת הנפש הברלינאית, אינם יורדים לגולה יהודית רגילה. בגולה יהודית פרחה יהדות דתית. החיים היהודיים הקהילתיים התנקזו לבתי הכנסת, לישיבות ולבתי המדרש הגבוהים. תרבות זו הוכחדה כמעט כליל על ידי הנאצים ועוזריהם, ורק שרידים זעירים ממנה נותרו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט.
שרידים דתיים אלה זרים לישראלים הלא דתיים. הקולות הישראליים ששמענו מברלין לא היו של שומרי מצוות. כאן נעוץ הפרדוקס הגדול: יהודי ישראלי שאינו ירא שמיים לא יכול למצוא את מקומו בברלין כחבר בקהילה יהודית־
גרמנית. גם אם יחגוג חגים יהודיים, הוא יעשה זאת במתכונת ובמנהגים הישראליים.
לשמור על היהדות, כמעט
איני בא בטענות אל מי שהחליט לעקור מישראל ולהתחיל חיים חדשים - כן, גם בברלין - ואם הוא מוכן לוותר על יהדותו הוא ימצא, אולי, את מקומו. אך אם הוא החליט להישאר יהודי, מה יהיה הביטוי להחלטה זו? במילים אחרות: במה מתבטאת הזיקה היהודית־קהילתית של מי שעוקר לברלין?
התשובה היא חדה ופשוטה: הזיקה היחידה של הישראלים בברלין היא לישראל - לתרבותה ולשפתה. רק בחודש האחרון היתה בברלין השתתפות המונית של ישראלים במופעים של שלמה ארצי, עברי לידר ואחרים. השירים עבריים, הבדיחות ישראליות, החופשות - בישראל. המחשבה היא על הבית - על ישראל. אפשר לרדת מישראל, אך ישראל אינה יורדת ממך.
אכן, יהדות קהילתית שאינה דתית יכולה להתקיים לטווח ארוך רק במדינה שהיהדות החילונית הולידה אותה - דהיינו בישראל. זהו עניין שאין עוסקים בו כמעט אך הוא מרכזי. רק במדינת היהודים צמחו תרבות ופולקלור בשפה שהיא שפתנו, ושאינה כרוכה בהכרח בציביליזציה הדתית המסורתית. לפחות מבחינה זו הוגשם חלומו של הרצל. ואכן, מבחינות רבות הפכו התרבות והפולקלור הישראליים תחליף להווי היהודי־דתי עבור יהודים החיים בתפוצות, הרוצים לשמור על זהותם היהודית, בלי לדבוק בדת ובמצוותיה.
משום כך אני, כיהודי חופשי, איני רואה את ברלין כאהובתי, למרות שאני מבקר בה ונהנה מאוצרותיה התרבותיים. משום כך, אין לי אהובה אלא ארצי.
מה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
