השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "ויצא", המגוללת בהרחבה את סיפור בריחתו של יעקב מפני עשו. לא פחות מ־148 פסוקים מוקדשים לתיאור קורות יעקב מיום מנוסתו ("ויצא יעקב מבאר שבע") ועד יום חזרתו לארץ ישראל. לקראת הגיעו אל פדן ארם, מקום המגורים של דודו לבן, הוא נתקל בתופעה מוזרה. שלושה עדרי צאן, ורועיהם עימם, ממתינים בשדה סביב באר שעליה מונחת אבן גדולה.
יעקב אינו מבין מדוע בעיצומו של יום העבודה, על כך תעיד השמש, מחכים רועי הצאן ללא מעש. לשאלתו, הם מסבירים את פשר מעשיהם (או חוסר מעשיהם) כי אין בפניהם דרך התנהגות אחרת - "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן".
תשובתם לא מסבירה מדוע אינם משקים את העדרים. קושי טכני בהרמת האבן או הסכמה חברית, ערכית, בין הרועים, כדי שאחד לא יגנוב מחברו? מפרשים מסוימים פירשו כי הרועים שמו את האבן כדי למנוע נפילה לבאר של אנשים שאינם מכירים את עומקה. אחרים מפרשים זאת כדרך למניעת גניבת מים על ידי מי שאינו שייך להם.
כך או כך, בשלב מסוים יעקב מבחין ברחל המתקרבת לאזור. הוא משנס מותניו ומרים את האבן לבדו, כפקק של בקבוק, בלשון אחד המפרשים. מייד לאחר מכן הוא מסייע לה להשקות את הצאן. באופן טבעי, אנו מבקשים להבין מה כל כך חשוב בסיפור הזה. מה מסתתר בין שורותיו.
הרושם המתקבל הוא שבסיפור יש יותר מנגלה במבט ראשון. לא בכדי, פרשנים רבים בעולם הסוד והקבלה ביקשו לראות בבאר ובעדרים סמלים מטאפוריים לבית המקדש (הבאר) או לגלות עם ישראל (עדרי הצאן) ועוד.
* * *
ייתכן כי אפשר להישאר במישור הפשוט של הפסוקים ולראות בעלילה של יעקב ליד הבאר אירוע מכונן בתולדות עם ישראל. המקרא מספר לנו כי יעקב, למרות היותו במנוסה, ולמרות היותו זר, חש שאינו יכול להשלים עם מציאות מעוותת. לא מתקבל על הדעת שבאמצע היום המערכת תושבת בגלל סיכום לא ברור בין הרועים, וכתוצאה מכך לא יוכלו הרועים לעשות עבודתם נאמנה.
הרועים בסיפור זה הם סמל לרבים מבני האדם, המתקשים לשנות הרגלים שעליהם גדלו ואותם הם מכירים. כמעט כל מנהל חדש, בבית ספר או במפעל, רואה דברים שאותם היה חפץ לשנות ולהיטיב. המאבק הראשון והמרכזי שלו הוא עם העובדה שהפועלים או התלמידים התרגלו להסדרי תפקוד אחרים. יש לציין שלא כל חידוש ושינוי שמביא איתו מנהל חדש הוא נכון, מוצדק או מבורך.
אולם לא זה העניין שהמקרא מבקש לחדד. הרועים פחדו להתמודד עם האתגר ולבחון איך מתמודדים עם בעיית האבן, ואילו יעקב אמר לעצמו שחייבים למצוא פתרון לאתגר. המסקנה היא שיש לבחון את החידוש, על תועלתו ועל נזקיו, ולא לפחד ממנו רק בשל היותו חידוש.
לצורך המחשה, הנה דוגמה מהימים האחרונים: בשבוע שעבר עבר בכנסת חוק פתיחת אזורי רישום לנישואים, בקריאה שנייה ושלישית. אחד מטיעוני המתנגדים לחוק היה כי הרבנים מכירים את בני עירם ואינם מכירים את הגרים במקומות מרוחקים מהם. אל מול טענה זו אמרו המחוקקים כי מערכת מחשוב ארצית תספק את הנתונים לכל רב מקומי, וממילא אין משמעות למקום המגורים.
ולכן, אנו צריכים לבחון אם הרב, מוכשר ככל שיהיה, אכן מכיר את רוב תושבי עירו בת מאה אלף התושבים (פחות או יותר) או שמא מערכת מחשוב תספק נתונים מדויקים יותר.
האם הפחד מפני כל חידוש ושינוי יגבר על הרצון לייעול ולשיפור מערכות החיים שלנו? כבניו של יעקב נשאף להמשיך ולראות איך גוללים את האבן בכל מקום שבו היא נמצאת על באר החיים שלנו.
מה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
