הפרקליטות היא לא קבלן הרשעות

לפני כשנה, בחודש דצמבר 2012, עם הגשת כתב האישום, פירסמנו בעיתון זה מאמר שכותרתו "הספד מוקדם מדי".

במאמר כתבנו, בין השאר, כי "לעומת מגדל האישומים הענק שבנתה הפרקליטות במשך שנים, ניתן לומר כי ההר לא הוליד עכבר. הוא הוליד עכברונצ'יק. קבלת מידע על חיקור הדין בעניינו של שר החוץ, אי דיווח על פגישותיו עם השגריר ומעורבות במינויו פסולים מבחינה אתית וציבורית, אך מבחינה משפטית - כפי שנקבע כבר בעבר בפרשת בר־און־חברון - לא ברור שניתן לבסס עליהם הרשעה שיש עימה קלון".

הכרעת הדין המקיפה והשקולה של בית משפט השלום בירושלים, שניתנה אתמול פה אחד, לאחר שנשמעו הראיות, אוששה מסקנה זו. יש בה כדי ללמד פעם נוספת שבית משפט מכריע לפי דיני הראיות, לא לפי דיני הכיכרות.

מעבר לתיק הספציפי, פרשה זו נושאת עימה מסרים חשובים לשלטון החוק. למרות ההתקפות על מערכת המשפט, עדיין יש שופטים בישראל. גם המסע התקשורתי רחב ההיקף בעניינו של ליברמן, שלא אחת חצה בגסות את הקו האדום של עבירת הסוביודיצה (ז"ל), לא הצליח להטות את לב השופטים מחובתם לעשות צדק.

המסר השני נוגע לרשויות התביעה ולעומדים בראשה, שההתקפות עליהן, מן הסתם, רק תגברנה ותלכנה. בניגוד לעמדה הרווחת, הפרקליטות אינה "קבלן הרשעות". עליה לפעול לפי מיטב שיפוטה המקצועי, ובדרך כלל כך היא נוהגת, ביושר וביושרה. זיכוי אינו "כישלון" לפרקליטות כשם שהרשעה אינה "הישג" עבורה. אנשיה צריכים לבחון את הראיות לכאורה שמונחות בפניהם ולהעריך מהם סיכויי ההרשעה. לא מדובר במדע מדויק. בשלב הגשת כתב האישום אי אפשר לצפות בוודאות את תוצאות המשפט, אחרת לא היה צורך בבית משפט ודי היה בהגשת כתב אישום כדי להכריע גורלו של אדם.

אין צריך לומר שגם פרקליטות עשויה לטעות ושחובה לבדוק ולבקר את פעולותיה כל העת. אך אסור שביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, תפגע בתפקידה החשוב והחיוני של הפרקליטות באכיפת החוק. אין לנו ארץ אחרת, אך גם אין לנו פרקליטות אחרת.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו