השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת תולדות. את מרכז תשומת הלב מושך סיפורם של הילדים הגדלים בביתם של יצחק ורבקה, הם התאומים יעקב ועשו. אחרי עשרים שנות עקרות נפקדת סוף סוף רבקה בתאומים, שכבר ברגע לידתם מתחילים לריב בשאלה מי יצא ראשון - מה שיסמל את ההמשך הצפוי להם אישית וליוצאי חלציהם במהלך שנות ההיסטוריה ועד ימינו.
המריבה מגיעה לשיאה עת יצחק מבקש לברך את עשו ולהעדיפו על פני יעקב, והלה, בעצת אמו, מנצל את חולשת הראייה של יצחק, מתחפש לעשו השעיר וגונב את הברכות. בכעסו כי רב נשבע עשו להרוג את יעקב - ומחוסר ברירה מחליטים ההורים לשלוח את יעקב אל משפחתה של רבקה - בתקווה ששליחיו של עשו לא יגיעו לשם.
בקריאה מאוזנת נותר סוג של חמיצות בפה. ככלל, היינו רוצים לראות בסיפורי המקרא מופת חינוכי; למצוא דגם מושלם לחיי משפחה וזוגיות, שממנו נוכל ללמוד איך לחנך בביתנו, כדי שילדינו ייצאו מושלמים. על פניו, כפי שעולה מהסיפורים, זה נראה אחרת לגמרי.
כבר אצל אברהם אנו רואים זאת. לצד נכונותה של שרה ללכת איתו לארץ ישראל ולמצרים ולהפקיר עצמה למענו אצל המלך פרעה, אפשר גם לזהות ויכוחים קשים ביניהם בכל הנוגע לדרך הטיפול בישמעאל. הוויכוח מוכרע על ידי האלוקים, מה שמוביל בסופו של דבר לגירושו של הילד (עם הגר), למורת רוחו של אברהם, ואיך שלא נהפוך את זה, ישמעאל יוצא לתרבות רעה. את עקידת יצחק עושה אברהם בלי לשתף את שרה בהחלטה ובשיקוליה, מה שנראה מוזר במושגים של ימינו.
גם אצלנו בפרשה, ממש מתחת לעיניו של יצחק, אחד משני בניו הופך לרוצח ופושע (לפי מדרשי חכמים). הוא לא מזהה זאת ומעדיף אותו על פני בנו הצעיר יעקב. אשתו, רבקה, המבינה מה באמת מתרחש בבית, לא טורחת לשתף את בעלה בנושא ומעדיפה לנקוט צעדים של רמאות (גניבת הברכות), שמעבר להיבטים האתיים מעידים על היעדרה של תקשורת תקינה בין בני הזוג.
* * *
אז מה היה לנו: חמישים אחוזים כישלון בחינוך - "לא מספיק" במושגים של משרד החינוך, ובעיות תקשורת קשות אצל שני הזוגות שבהם פגשנו עד כה. הערות אלה מתחדדות שבעתיים, כשנזכרים שאנו מדברים על אבות האומה הקדושים והיקרים לנו כל כך - ומהם היינו לכאורה מצפים למשהו אחר.
גם אם האירועים התרחשו כפשוטם (ויש מבין המפרשים שביקשו להסתייג מכך בשל אי הנכונות להאמין שאכן האבות כשלו בתחומים אלה), יכולה היתה התורה להתעלם מהם ולא לספרם בהרחבה שכזו. בתלמוד מסופר כי הרומאים, שלפי אמונתם הם צאצאי עשו, היו אכן באים בטענות קשות אל היהודים שגנבו את הברכות וכו'. כלומר גם האנטישמים חגגו על הסיפורים הללו.
אבל נדמה שבכל זאת למקרא יש עניין להדגיש את קיומם של אירועים אלה, זאת על ידי הקדשת פרקים רבים לתיאורם - מה שאומר שלא רק שסיפורים אלה קרו, אלא שחשוב שנדע זאת ואולי אף נלמד מהם משהו. המקרא ביקש ללמדנו כי קדושי היהדות אינם אנשים מושלמים, כי אין מושג כזה בעולמנו. ואף על פי כן, אנו מחויבים לשאוף לשלמות.
יכולה היתה התורה לתאר בהרחבה את המרכיבים היפים שוודאי היו קיימים במשפחות של אברהם ויצחק, אבל אז היינו מפספסים ואומרים לעצמנו: "טוב, אצלם הכל מושלם", ולכן הם יכולים להיות מחויבים לעולם של ערכים, חינוך, אמונה ותורה. אבל אנחנו, שצריכים להתמודד עם קשיים מתודיים ואישיים, שיש לנו ילד סורר ומורה, כלפינו לא תהיה תביעה על כך שלא השקענו במשפחה ובילדים.
לכן רוצה התורה להדגיש ולומר: זוגיות וילדים אינם יכולים להיות דבר מובן מאליו. הם מחייבים השקעה בלתי פוסקת, כדי שנוכל להגיע להישגים משמעותיים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
