עם ביצוע הפעימה השנייה בשחרור הרוצחים הערבים ראוי להפיק כמה לקחים לקראת ביצוע הפעימות הבאות, אשר ראוי להן שלא תצאנה כלל לפועל בהיותן לקויות מן השורש, בלתי מוסריות ובלתי אנושיות.
ניסיון העבר מלמד שני לקחים מרכזיים בנושא שחרור מחבלים: רובם חוזרים לסורם, וכל מהלך של שחרור נושא בחובו בוודאות גבוהה עלייה משמעותית במספר הפיגועים. לדאבון לב, גם הפעימה השנייה תתרום את חלקה לאלימות הערבית. לקח אחר, שהוא מסקנה ממחקר ארוך העתיד לצאת לאור בקרוב, הוא כי כל עיסקה של שחרור מחבלים או חיילי אויב היא נקודת הפתיחה למהלך הבא. אם בעבר הרחוק קיבלנו שבוי/חטוף תמורת מחבל/חייל אויב, הרי זה זמן ישראל מוסיפה ערך מוסף לכל עיסקה: רוצחים עם דם על ידיהם, רוצחים סדרתיים וחמור מכל - תשלום עבור הסכמת שולחי הרוצחים לדון עם ישראל על עתיד שטחים שנכבשו במלחמת מגן. אם נכונות הידיעות כי בפעימה השלישית תשחרר ישראל גם רוצחים מקרב ערביי ישראל, יהיה זה עוד צעד במדרון המדיני החלקלק.
זאת ועוד, תהליך הפעימות הנוכחי הוא בבחינת פרס למפרי הסכמים. הסכמי אוסלו קובעים כי אסור לאוטונומיה הפלשתינית לכונן קשרים דיפלומטיים, והנה לא די שסעיף זה מופר דרך קבע, אלא ששחרור הרוצחים נועד לכאורה למנוע פניית פורעי החוק לאו"ם לצורך הכרה כמדינה. צריך לומר בקול גדול: שחרור מחבלים הוא בלתי ראוי בכל נסיבות שהן, קל וחומר כתמורה לצורך מניעה זמנית של הפרה קבועה של ההסכמים. השחרור בארבע הפעימות מחזק את עיקשותם של הפלשתינים, שהרי אין הוא תלוי בהתקדמות בשיחות ובפשרנות כלשהי מצידם. בראייתם, ישראל תשחרר את המחבלים, אשר יכינו את גל ההרג והפיגועים שלאחר כישלון השיחות.
ראוי כי דחיית העתירה של המשפחות השכולות בלא דיון ענייני ברשויות המשפט תהפוך לנחלת העבר. אם תושבי האוטונומיה רשאים שקולם יישמע ברשויות המשפט של ישראל, והרי קול זה הוא פוליטי לכל דבר ועניין, רק מוסרי והוגן הוא כי זעקת המשפחות תישמע גם היא בפורומים אלה. ראוי לדון בכל מחבל ומחבל באורח פרטני כדי לקבוע את מידת הנזק הביטחוני, המוסרי, האנושי והתדמיתי לישראל ולאזרחיה משחרורו.
ראוי להזכיר בשולי הדברים כי אחדים מראשי המערכת הפוליטית הישראלית הגדירו את ביקורתו הלגיטימית בניסוחיה - גם אם לא בעיתויה - של השר נפתלי בנט כ"הסתה", הדומה לזו שקדמה לאירועים אלימים אחרים בחברה הישראלית. אף שאני שולל מכל וכל את שחרור המחבלים, מובן מאליו כי גבולות חופש הביטוי של שרי ישראל בנושא זה הם ברורים לחלוטין: אין מדובר כלל בהסתה, אלא בדעה לגיטימית אשר הושמעה בעיתוי שגוי. לא יעלה על הדעת כי שר בממשלה, החייב באחריות קולקטיבית, ימתח ביקורת מחוץ לממשלה לאחר ההחלטה. אנו, האזרחים הפרטיים, רשאים למחות ולהביע דעתנו בעת שאנו סבורים כי ממשלתנו שוגה. שר בישראל אינו יכול לעשות זאת לאחר ההחלטה, שהרי, לאמיתו של דבר, הוא מותח ביקורת על עצמו.
הכותב הוא ראש המרכז לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל בשומרון