בדיוק לפני 100 שנה פרצה בארץ ישראל תנועת המחאה הראשונה. זו היתה מלחמה שנמשכה כשישה שבועות ונסתיימה בניצחון גדול של היישוב העברי הקטן, אל מול רשתות החינוך היהודיות מחו"ל. היו בה הפגנות, שביתות, החרמות ואלימות. בעיני רבים היתה זו ממש מלחמה לחיים או למוות, והיא הולידה, שנים מעטות מאוחר יותר, את "גדוד מגיני השפה", אשר נאבק בלי פשרות על השלטת השפה העברית. זה ממש לא היה מובן מאליו. אגודת "כל ישראל חברים", שהוקמה ב־1860 כדי להפיץ את התרבות הצרפתית בקרב יהודי העולם, ביקשה לעשות זאת גם בארץ. ב־1870 היא הקימה את בית החקלאי המפורסם מקווה ישראל, ו־14 שנים אחר כך את בית הספר אליאנס בחיפה. בתחילה היתה שפת הלימוד במוסדות אלה צרפתית בלבד, אך הציבור הכריח את הרשת ללמד גם עברית.
באמצע שנות ה־80 של אותה מאה הופיע תיאודור הרצל ככוכב שביט בשמי היהדות האירופית ופירסם את "מדינת היהודים" שלו. שאלת השפה שבה ידברו היהודים בארצם לא היתה נושא מרכזי בחזונו. הוא הניח שזו תהיה גרמנית. בהופעתו בפני משפחת רוטשילד, באמצע 1895, הוא הסביר לנוכחים: "הרי לא נוכל לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית כדי לבקש לקנות בשפה זו כרטיס רכבת? אין דבר כזה. כל אחד ימשיך לדבר בלשונו. אני יהודי־גרמני מהונגריה, ואין אני יכול להיות משהו אחר אלא גרמני. אני סבור שהשפה הראשית תהיה גרמנית".
לאחר פגישה עם ד"ר רפאל לנדאו הוא כתב ביומנו: "לנדאו, כציונים רבים, הוא בעד העברית. אני סבור שהלשון העיקרית צריכה לפלס לעצמה את דרכה ללא כפייה. אם נקים מדינה עברית חדשה, היא תהיה לא יותר מיוון החדשה. לעומת זאת, אם לא נכלא את עצמנו בגטו לשוני, כל העולם הוא שלנו".באותה רוח הוקמה, ב־1901, חברת "עזרה". החברה היתה כלי בידי יהודים־גרמנים לסייע ליהודי מזרח אירופה וארץ ישראל וביקשה לקדם את התרבות הגרמנית מחוץ לגרמניה. החברה הקימה בתי ספר בארץ ישראל, שהורו בגרמנית ובעברית, והיו מוסדות מודרניים שאפיינו את ראשית אותה מאה.
ד"ר נתן פאול, שעמד בראש "עזרה", הבהיר כי "השפה העברית היא היסוד העיקרי בחיי ההווה והעתיד ביהדות הפלשתינית", והכיר בלימודי העברית כצורך רוחני, חברתי וכלכלי. הוא היה האיש שיזם את הקמת הטכניון בחיפה ואת בית הספר הריאלי, להכשרת תלמידים ללימודים גבוהים.
"לגשת למלחמה"
אבל מכאן משתנה הכל. בקורטוריום, שהיה הוועד המקים של הטכניון, ואשר התכנס ב־26 באוקטובר 1913 בברלין, התקבלה החלטה שאמרה כי שום שפה לא תהיה בבחינת חובה בשני המוסדות החדשים, כי ללשון העברית תוקדש "תשומת לב מיוחדת" וכי "מדעי הטבע יהיו נלמדים בשפה הגרמנית, כדי ששפה זו, שהיא תרבותית ביותר, תשמש גשר להתפתחויות המדע של העת החדשה".
זה היה הגפרור שהצית את הלהבה. שלושת חברי הקורטוריום הארץ־ישראלים, אשר גינצבורג (אחד העם), ד"ר שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב, התפטרו מתפקידיהם. הזעם הציבורי הופנה נגד "עזרה". הסתדרות המורים פתחה בקרב חייה. "מצביא מלחמת השפות" היה יוסף לוריא, מורה להיסטוריה בגימנסיה הרצליה ביפו ויו"ר הסתדרות המורים. הוא עצמו היה איש מתון, אבל תלמידי הגימנסיה לא הניחו לו להסתפק במחאה מילולית. תלמידי הסמינר של "עזרה" בירושלים ערכו כנס מחאה גדול במגרש שבשכונת הבוכרים, ו־40 מהם הודיעו שיפרשו מן הסמינר אם הגרמנית תהיה שפת הלימוד בטכניון. 1,000 איש נענו לקריאתו של קדיש יהודה סילמן בירושלים, הפגינו וקראו למלחמה ב"עזרה".
נחום סוקולוב פירסם מאמר בעיתונו "הצפירה" שכותרתו "מי לעברית אלינו!" יוסף אהרונוביץ', עורך "הפועל הצעיר", כינה את ההחלטה "זנות רוחנית". הגדיל לעשות אביעזר ילין, איש אגודת "מכבי", שאמר: "לא מחאות ולא החלטות תועלנה. עלינו לגשת למלחמה! עלינו להקריב את נפשנו!"
כנס מורים ביפו החליט להחרים את כל המורים שיסכימו ללמד בטכניון ובריאלי. הוחלט להקים מייד בית ספר עברי לבנים ביפו, ונאסף כסף לצורך כך. בחיפה התקיימה אסיפת מחאה, וגם שם הוחלט להקים בית ספר תיכון עברי חדש.
ב־15 באוקטובר התקיימו ארבע אסיפות מחאה מקבילות: בחיפה, ביפו, בזכרון יעקב ואף בביירות. באחת האסיפות נאמר "הם שוחטים את ילדינו ומביאים עלינו אש להשחיתנו". תלמידי יפו פתחו בשביתה וקיבלו את תמיכת הוריהם. ב־17 באוקטובר נערכה התכנסות המונים בחצר הגימנסיה הרצליה. מאיר דיזנגוף, שעדיין לא היה ראש עיריית תל אביב, יצא בקריאה נרגשת להפסיק להסתמך על תרומות של ארגונים כגון "עזרה" ולממן את צורכי היישוב מתוך היישוב עצמו.
מחיר הניצחון
"עזרה" פיטרה מורים שסירבו ללמד בגרמנית. מורים שלא מרדו בגרמנית כונו בעיתונות העברית "בוגדים". ב־9 בדצמבר הוחלט לפתוח את הלימודים בסמינר "עזרה" בירושלים, בעזרת ז'נדרמים טורקים. מורים שסירבו ללמד בגרמנית סולקו על ידי ההנהלה, בלי האפשרות להיפרד מתלמידיהם.
אליעזר בן יהודה, שהוציא את מילונו המפורסם בסיוע "עזרה", לא עשה חשבון לאיש. הוא כתב לד"ר פאול: "בני הארץ נכונים לכל הקורבנות, ואין כוח אנושי שיוכל לעצור ולמנוע. פתיחת הטכניקום לא תעבור בלי שפיכת דם יהודים, ומבלי שעשרות צעירים ינודו לבתי הכלא".
כל העיתונים הארץ־ישראליים עסקו אך ורק בהוראת העברית. התורמים למוסדות ההשכלה החדשים עצרו את תרומותיהם ובניית הטכניון עוכבה. היישוב הארץ־ישראלי הקטנטן הוכיח, לראשונה בהיסטוריה, את יכולתו. ב־22 בפברואר 1914 החליט הקורטוריום כי שפת הטכניקום תהיה עברית.
היה זה ניצחון מפתיע של הארץ־ישראלים החדשים. העברית ניצחה, והיה זה חלק מן המאבק הלאומי המיוחד שלנו. אבל קשה להתעלם ממחירו של ניצחון זה, והמחיר הוא השימוש בשפה שרק אנחנו מבינים אותה, האנגלית המגומגמת משהו של רובנו והגטו הלשוני שאותו ניבא חוזה המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו