סיבוב השיחות הראשון בין המערב לבין איראן הסתיים, ופרשנים קוראים קטעים מן המסמכים ונותנים בהם סימנים, אבל אין לדעת מה משקלם. שכן כל הערכה מושפעת מנטיית הלב של מי שמנסה לבדוק את הרמזים החלקיים. ייתכן כי האיראנים אכן חוששים לגורל כלכלתם ומגששים למצוא נקודת איזון בין שאיפתם לבין המזער, שהמערב לא יתפשר על פחות ממנו; אבל אפשר שפניהם לעניין אחד ויחיד - רווח זמן.
אין זה משא ומתן רגיל. למשך הזמן יש משקל משל עצמו, כמו טיפול בשטף דם. כל יום שחולף מרע את תמונת המצב ומחליש את עמדת המיקוח של המערב. עמדה זו נחלשת פעמיים, תחילה בהתמודדות עם איראן ובתביעה ממנה לחדול מלייצר יכולת גרעינית צבאית, ולאחר מכן בערעור מעמדה של ארה"ב במדינות ערב המתונות. שכן הן מצפות לא פחות מישראל (אך בשתיקה) שהמערב יבלום את האייתוללות. כפי שהעיר לאחרונה מישהו כי הממשלים הסוניים המתונים מדברים בנושא זה בשפת ה"ביביזם" - לשונו החד־משמעית של בנימין נתניהו בסוגיה זו.
במצרים ובסעודיה ובירדן ובמפרציות מבינים כי האיום עליהן רב מאשר על ישראל. ההנחה המקובלת בעולם היא שישראל מעצמה גרעינית. אם יהיה בידם מתקן גרעיני יעדיפו האיראנים להתאנות קודם כל למדינות השכנות, ורק לאחר מכן להתגרות בישראל. דיפלומטים ערבים משוחחים על כך בלחש עם עמיתים ישראלים ובקול מתון עם האמריקנים.
על יסוד דאגה זו אין מי שמבין את צעדו של ברק אובאמה אשר הגביל את הסיוע הצבאי למצרים. בכמה שגרירויות ברחבי העולם הוסבר כי מכל בחינה בינלאומית עדיף שארה"ב תודיע כי היא ממשיכה בסיוע כרגיל ותפגע בו בפועל מאשר שתכריז על צמצומו גם אם תמשיך באספקה סדירה. בוודאי על רקע ההיערכות המערבית־ערבית מול מגמת ההתפשטות האיראנית.
בנתונים אלה נושאים המשטרים המתונים במזרח התיכון את עיניהם לעברה של ישראל, ומגלים עניין בכל ידיעה המתפרסמת בארץ על אימוני טיסה ארוכת טווח של חיל האוויר, ובכל הצהרה של נתניהו כי ישראל לא תניח לאיראן להתגרען. זה לא הצירוף הנוח לארה"ב (ולא לישראל), אבל בהיעדר נחישות אמריקנית ומערבית זה הרע במיעוטו.
רק שבינתיים הזמן חולף והסרכזות מסתובבות, והדיונים נדחו עתה בשלושה שבועות וכך יהיה גם בסיבוב הבא. מעתה לא מספיק שישראל חוזרת על התביעה כי אין להגיע להסכם־סלאמי עם איראן. עליה לדרוש גם לקבוע תאריך יעד סופי לדיבורים. אלמלא כן, ייהפך המשא ומתן ל"הכל דיבורים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו