פרס נובל לפופוליזם

ועדת פרס נובל לשלום תמיד אהבה להתחכך בפוליטיקה, אבל בשנים האחרונות היא גילתה את הפופוליזם.

שלשום היא הפתיעה, כשהעניקה את הפרס לארגון למניעת הפצת נשק כימי (OPCW) והסבירה שזה לא בגלל סוריה, אלא בשל "עבודת הארגון לאורך השנים". יכול להיות שמישהו גם מאמין.

הרבה צביעות היתה בהודעת הוועדה, מכיוון שאותו ארגון אלמוני - ומאוד טכני - שנוסד ב־1997 היה ממשיך במלאכתו מאחורי הקלעים (כפי שעשה בהודו, באלבניה, בלוב ובדרום קוריאה), אלמלא ההסכם האמריקני־רוסי, פרי יוזמתו של פוטין, ובעיקר בעקבות הפיכתה של סוריה של אסד למדינה ה־190 שהצטרפה לארגון. בדיוק כמו במקרה של הזכייה של אובאמה (2009) או האיחוד האירופי (2012), גם הפעם מוענק הפרס להבטחה ולא להגשמה. בקצב הזה עוד יתחילו לחלק את פרס נובל לספרות לסינופסיס מבטיח ולא לספר.

מאז זכה מייסד הצלב האדום, השוויצרי ז'אן־הנרי דונאן, בפרס ב־1901, היו זכיות מעוררות מחלוקת, כשהשיא אולי היה ב־1994 (יאסר ערפאת). אבל הבחירה מעוררת המחלוקת השנה מצטרפת לרשימה, שחושפת מגמה: באוסלו החליטו להיות באופנה.

כבר ב־2005 אפשר היה להבחין בטרנד: הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, והעומד בראשה מוחמד אל־בראדעי, קיבלו את הנובל על תרומתם למניעת הפצת נשק לצרכים צבאיים. תחת הרדאר של אותם זוכים, התקדמה איראן בצעדי ענק בפרויקט הגרעין הצבאי שלה.

ב־2009 הנובל מת מצחוק כשברק אובאמה, הנשיא האמריקני שרק נבחר, זכה בנובל על הבטחות ומילים. ארבע שנים אחרי, העולם רחוק מלהיות מקום בטוח יותר, אבל אובאמה כבר נכנס לרשימה המאוד מכובדת עם מרטין לותר קינג, אנדריי סחרוב ואונג סן סו־צ'י.

ב־2012, בעקבות המשבר הכלכלי הקשה של כמה חברות באיחוד האירופי והאיום על מטבע היורו, החליטו באוסלו לתת זריקת עידוד לבריסל ושוב הפתיעו כשבחרו באיחוד ופסחו על גיבורים דוגמת ד"ר דניס מוקווגה, גניקולוג קונגולזי, המסייע לנשים שנפלו קורבן לאונס במהלך מלחמת קונגו השנייה, שזכה באינספור פרסים חשובים, אך נשכח באוסלו שנה אחר שנה.

המסורת נשמרה ב־2013: סוריה עדיין רחוקה מלהתפרק מאלף טונות הנשק הכימי שלה, ובהן 300 טונות של גז סארין, וקרוב לוודאי שהיא לא תצליח, אם בכלל, לעשות זאת עד יוני 2014 כפי שקובע ההסכם. אבל באוסלו החליטו שזה מספיק.

החלטת ועדת פרס נובל השנה החטיאה את המטרה: בבחירת הארגון לפירוק מנשק כימי עושים כאילו הבחנה בטרגדיה הסורית בין קורבנות של נשק כימי (חמישה אחוזים מתוך 120 אלף) לבין אלה שמתו מנשק קונבנציונלי. בעקיפין, גם נותנים זריקת עידוד לאסד, שיכול אפילו להרגיש כי הוא שותף לפרס ועוד ייצא בנאום ניצחון, שבו יזכיר כי להבדיל מסוריה, ישראל אינה חברה באותו ארגון.

אם כבר רצו באוסלו לקשר השנה את הפרס לסוריה, טוב היה אילו היו בוחרים בדמות מוסכמת מתוך המורדים או בארגון הומניטרי הפועל בסוריה תחת איום המשטר הסורי - ולא בחסותו, כמו במקרה של הפקחים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו