השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "נח", שבה אנו נדרשים לעסוק בחורבן ובכיליון של אותה בריאה עצמה. לפי המסופר במקרא, החברה האנושית השחיתה את דרכה על הארץ. לשון המקרא מגלה טפח ומכסה טפחיים: "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס". חמס הוא גזל, והשחתה בלשון המקרא רומזת לגילוי עריות. שני חטאים הקשורים בחמדנות יתרה לדברים שאינם שייכים לאדם ויש פעמים שאליהם הוא נושא את עיניו.
התגובה האלוקית לא מאחרת לבוא והמקרא מתאר זאת במילים: "והנני משחיתם את הארץ". היינו אל מול ההשחתה האנושית ישחית האלוקים את האדם ויחד איתו גם את הארץ כולה. וכך אנו קוראים על סיפור המבול שמשמיד את מרבית המין האנושי וכן את מרבית בעלי החיים והצומח. בהמשך מספרת הפרשה על אנשי מגדל בבל שחפצו לשלב ידיים ולהילחם באלוקים, וכתגובה לכך הוא מבלבל את שפתו של האדם כדי ליצור אי הבנה בין חלקי החברה האנושית ועל ידי כך למנוע ממנו להתארגן נגד אלוקים.
כיצד ואיך מגיעה חברה לדרדור מוסרי גורף כל כך? בחברה שבה חלק מהאנשים כושלים בפשיעה מסוגים שונים ננסה למצוא פתרונות קלים המייחסים את האחריות או האשמה לתנאי הגידול הסביבתיים השונים. נקשור זאת לתנאי פתיחה שונים בחינוך, כלכלה ותרבות. אולם התיאור של הפסוקים אינו מלמד על בעיה מהסוג הזה. יתר על כן, המקרא טוען כי הפשיעה וההשחתה היו נחלת החברה כולה.
אפשרות אחת היא לערער על הנחת היסוד החיובית שלנו. ייתכן כי הקביעה שהאדם הוא טוב ביסודו שגויה ואופטימית מדי. ואכן הפסוקים יאמרו בסופה של הפרשה שהאלוקים מתחייב לא להשמיד שוב את העולם בשל ההבנה כי אכן יש בעיה מסוימת עם המין האנושי הקיים בעולמנו, "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו". בעברית שלנו, אי אפשר להעניש את העולם כי האדם נברא עם כוחות שליליים שאינם בני כיבוש ושליטה. אולם קשה לקבל תפיסה זו בצורה גורפת לא רק בשל היותה סותרת מקורות אחרים במקרא המעידים על האדם כטוב ביסודו, כפי שקראנו בשבוע שעבר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
הרי כל בסיס התביעות המוסריות מהאדם נעוץ בכך שאנו מאמינים ביכולתו לבחור טוב ונכון. האם ייתכן שהמקרא יערער את הנחת היסוד הבסיסית של המוסר הדתי והאנושי? עיון מדוקדק בפסוקים הקודמים למבול מצביע על כיוון נוסף להתמודדות עם הסוגיה. התיאור המקראי לעולם שקדם למבול מעיד על כך שלא רק בני האדם כשלו. איתם כשלה הבריאה כולה, "השחית כל בשר את דרכו", כלומר אף בעלי החיים, "ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס".
מסתבר שהמקרא רוצה לתאר סוג של עולם שנכנס לכאוס מוסרי מוחלט. זה נראה מוזר מאוד, וכי לבעלי החיים יש מוסר או בחירה? חכמינו במדרש מתארים זאת כך: "הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס", או במקום אחר "הרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה, הכל על אדם ואדם על הכל".
ברור עיקרון אחד העולה מדברים אלה והוא טשטוש הגבולות והסדר העולמי. האדם נברא עם יכולת מדהימה ליצור ולחדש. במסגרת יכולות אלה הוא מסוגל להרוס את סדרי הבריאה המקוריים. בחלק מהמקרים תשמש יכולת זו קרן אור לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות להצלת המין האנושי ולשיפור איכות חייו.
במקרים אחרים עודף היצירתיות של האדם ישמש כלי הרס נוראי לכל אושיות הקיום של המין האנושי. לא במקרה האלוקים מעניש את היקום במבול. המבול הוא מלשון בלבול. הוא מטשטש בין אדמה ומים ובין כל הנבראים כולם, וזו בעצם תמונת ראי למעשיו של האדם כאשר הוא מאבד את הגבולות החיוניים לקיומו. עולמנו זקוק לגבולות. זה נכון בין הורים לילדים, בין מורים לתלמידים, וזה נכון לא פחות בין טוב לרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו