רוחאני, המרגיע העולמי

קמפיין שינוי התדמית של איראן, שעליו מופקד הנשיא־פרסומאי חסן רוחאני, בעיצומו. 

גם אם בנאומו בפני העצרת הכללית אמר רוחאני דברים מאוד דומים לאלה של קודמו, מחמוד אחמדינג'אד (הזכות לגרעין, הזכות להעשרה וביקורת נגד ארה"ב והמלחמה הקרה), מצליח רוחאני להפיח בעולם תקווה. רוחאני יודע לשדר בדיוק את המוסיקה שהעולם רוצה לשמוע בימים אלה.  

נשיא איראן, במתינות כמובן, ניצל את הבמה בניו יורק כדי לעבור לשלב ב' של הקמפיין: אחרי שהבהיר את זכותה של ארצו לגרעין אזרחי (בתרגום לפרסית עבור הממונים הכוונה היא הפיכתה של איראן למדינת סף), תקף רוחאני את ישראל שהיא בכלל הבעיה העולמית: "ישראל היא המדינה היחידה באזור שלא חתמה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני". ההקבלה בין ישראל לאיראן נראית כאן אולי מגוחכת, אבל לא בהכרח גם במחוזות אחרים. 

"דוקטרינת אובאמה"?

דווקא איראן הסובלת מהסנקציות, דווקא איראן המבקשת להמשיך בפרויקט הגרעין, דווקא איראן הסובלת מבידוד בינלאומי, לא נענתה ללחיצת היד הנשיאותית בין רוחאני לאובאמה. יש שיגידו כי זה יכול היה להיות רגע השיא של הקמפיין האיראני באו"ם, אלא שהאיראנים החליטו כי התנאים היום הם כאלה, שהם יכולים למכור כל מחווה שלהם ביוקר. רוחאני הוא אולי הנשיא היחיד היום בעולם שיכול להרשות לעצמו להיות האיש שלא בא לסעוד עם אובאמה. 

אמנם הפרשנים, כולל אצלנו, מסבירים לנו כי אובאמה, בצעד גאוני, מפרק כמעט במקביל את סוריה מנשק כימי ואת איראן מגרעין אחרי שהניח את האקדח על השולחן, והנה כבר יש לנו - עוד לפני תוצאות - את "דוקטרינת אובאמה", לכאורה. 

אלא שהמציאות הפוכה: האיראנים הבינו היטב כי ההסכם האמריקני־רוסי בז'נבה מוכיח רק עד כמה וושינגטון אינה מעוניינת בחזיתות חדשות במזרח התיכון, ועד כמה אותו הסכם בא ממעמד של חולשה אמריקנית ובטח לא של כוח.

בטהרן הבינו כי האופציה הצבאית היא לא יותר מרטורית. האיראנים אפילו מודעים לכך כי הסכם ז'נבה שידרג את מעמדם האזורי: רוסיה סידרה להם להיות השושבין של אותו הסכם. מי אם לא איראן ראויה יותר להיות חלק פעיל בחיפוש אחר פתרון דיפלומטי בסוריה? האיראנים מכינים, כך מספרים דיפלומטים במערב, משלחת לוועידת ז'נבה־2. אסד, שזוכה למטרייה רוסית־איראנית, מרשה אפילו לעצמו לזלזל באובאמה ומצהיר כי הנשיא האמריקני "הססן וחלש מכדי לתקוף בסוריה". רק לפני חודש הוא עדיין רעד מפחד. 

המפגש בין איראן למעצמות קיבל אתמול שדרוג אחרי שנים של קיפאון. שרי החוץ של איראן וארה"ב ישבו אמש סביב אותו שולחן אחרי 34 שנים. אין ספק, אירוע היסטורי. רוחאני מבטיח לנו הסכם בין שלושה לשישה חודשים. יש להניח כי אם אותו הסכם מיוחל ייחתם בטווח זמן כה קצר, אחרי כל הכישלונות מאז אוקטובר 2009, הוא לא יהיה טוב לירושלים. אבל גם אם לא תהיה התקדמות, ספק רב אם מישהו בעולם ייקח על עצמו את המשימה לעצור את הצנטריפוגות האיראניות.  

התקשורת האיראנית מאוד התלהבה שלשום מ"שינוי הטון האמריקני" (כותרת ראשית בעיתון "איתימאד"), בטח לא משינוי הטון האיראני.

בעולם שלנו, שבו הכל הפך להיות עניין של תפיסה, אין פלא שרבים מתלהבים מהקמפיין האיראני ובעיקר מדוקטרינת אובאמה. אבל מאחורי מתק השפתיים והצפיחית בדבש יש גם מציאות, וזו השתנתה, אם כבר - לרעה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו