רבות נכתב על תדמיתה העגומה של ישראל באוניברסיטאות ברחבי העולם. הדבר נכון גם לקמפוסים במדינות ידידותיות דוגמת ארה"ב וקנדה, קל וחומר באקדמיות באירופה. דיפלומטים ישראלים רבים, שנדרשו להרצות לפני סטודנטים זרים, שבו לנציגותיהם ובאמתחתם חוויות קשות ממפגשים עם סטודנטים הזועמים על מדינת היהודים.
האם אתם מסוגלים לדמיין אוניברסיטה שבה סטודנטים נוצרים ומוסלמים מגלים סובלנות כלפי ישראל והדת היהודית ואפילו נהנים מאוכל כשר במהלך לימודיהם - לא כי הם פרו־ציונים או מגלים עניין בדת משה, אלא כי הם פשוט מבלים במהלך לימודיהם במעונות יהודיים? מצב דמיוני זה הוא המציאות ב"שלום קולג'" בסידני שבאוסטרליה, שם גיליתי בביקור בחודש שעבר כי שנאת ישראל או אנטישמיות במוסדות אקדמאיים אינן גזירת גורל.
כאשר הוזמנתי לסידרת הרצאות על "ההתקוממות הערבית" במכון שלום, לא תיארתי לעצמי שמצפה לי גם בונוס שעתיד להפוך לחוויה מתקנת. שנים ארוכות של השתתפות בפאנלים ובדיונים באוניברסיטאות שונות בעולם העניקו לי את התחושה שאני משתייך לאימפריה הקולוניאליסטית האחרונה בעולם. היו פעמים שבהן הלהט באולם היה גדול כל כך, עד שהייתי צריך להתבונן במפה כדי לוודא שאכן רוחבה של "האימפריה הקולוניאליסטית" לא עולה על 12 קילומטרים בלבד בנקודות מסוימות.
אלא שבאוסטרליה נכונה לי הפתעה. "שלום קולג'", חלק מאוניברסיטת ניו סאות' וולס שבסידני, הוא מרכז המספק מעונות מגורים לסטודנטים המגיעים לאוסטרליה ממקומות שונים בעולם: קנדה, ארה"ב, מדינות באירופה, הודו וגם אינדונזיה ומלזיה המוסלמיות. יש בו גם סטודנטים מישראל. הסטודנטים, רבים מהם מהפקולטות למדעים מדויקים ולרפואה, נאלצים לעמוד בתנאי כיבוד היותו של המוסד מעון יהודי. האוכל המוגש בו כשר, ועל השוהים במקום להקפיד על הפרדת סכו"ם בשרי וחלבי. הסטודנטים מתאקלמים במהירות לדרישות, ללא כל טענה. הכל בחן ובהבנה.
באתר האינטרנט של הקולג' מוסבר לסטודנטים למה כדאי להם להגיע דווקא למעונות הללו.יש שם רשימה של סיבות, בין השאר: "כי אנחנו טובים, כי יש למעונות שלנו מיקום מצוין, כי אנו רוחשים כבוד לתלמידים, התנאים ללימודים טובים ו־130 החדרים הם בגודל אידיאלי - וגם כי אנחנו מכבדים רב־תרבותיות". זו תמצית היהדות הקוסמופוליטית, בדיוק כפי שלוינס דחף לכיבוד האחר. אין כפייה, אין השתלטות, אין שטיפת מוח. היהדות היא טבעית למקום הזה, ולכן אינה צורמת לאף אחד המתארח בה.
מנהל הקולג', ד"ר הילטון אימרמן, הזמין אותי להרצות בערב חגיגי של המעון. אני חייב להודות שהתרגשתי. הצעירים סיימו לאכול עימי את ארוחת הערב החגיגית הכשרה. מזמן לא ראיתי כל כך הרבה סועדים זרים מרוצים כל כך מאוכל כשר. סיפרתי לנוכחים שבצעירותי הייתי במצב בדיוק כמו שלהם, אבל הפוך. הוריי בחרו לשלוח אותי לבתי ספר זרים בישראל. תחילה בית ספר יסודי צרפתי, ולאחר מכן בית ספר תיכון סקוטי - שניהם ביפו, סמוכים זה לזה. האחד קתולי והשני פרוטסטנטי. גם במוסדות הללו לא ראיתי שום איום על השתייכותי הדתית. להפך, היתה בהם פתיחות לסובלנות. בתי הספר שבהם למדתי בצעירותי הזכירו לי מאוד את "שלום קולג'". שום אח־מורה לא ניסה לשנות את דתי, אבל למדתי להכיר טוב יותר את דתם של אחרים.
"שלום קולג'", כמו מוסדות יהודיים אחרים, הוא ייחודי מאוד בנוף האקדמי העולמי, העוין בחלקים נרחבים ממנו את ישראל. בעידן שבו ישראל נתפסת כמילה גסה והיהדות כדתם של הישראלים, מוסד כמו זה שבאוסטרליה הוא בהחלט משב רוח רענן. אין זה שקר שההצלחה הגדולה של מכון שלום ניכרת כי הוא פתוח בפני כולם, וגם אינו מתבייש בהיותו יהודי. וכשיהודי מכבד את עצמו, לא פלא שאחרים מכבדים אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו