הדעת לא מעכלת

כשאדם זוכה בחייו לכינוי אבא, הכל משתנה. החיים הופכים למשמעותיים יותר. אתה זוכה להבין מהו אושר אמיתי וכל יתר הדברים מתגמדים לנוכח הבריאות והאושר של ילדיך שלך, הילדים שתעשה הכל כדי לשמור עליהם.

הטירוף של לקחת את חיי ילדיך לא נתפס ולא מתקבל על הדעת. מוות כל כך אכזרי שמצמרר את כל הגוף ומכניס את חייך לפרופורציה. ליבי עם אמם של הילדים, שצריכה לקבור את כל עולמה. מה ידעו יהב ועדן כשנסעו עם אביהם בדקות האחרונות בחייהם? על מה חשבו כשעלו אל גג הבניין? מה הוא אמר להם? האם הוא שיקר להם בדרך אל המוות הנורא הזה?

עצוב שהטירוף הזה מנע ממנו לחשוב בהיגיון.

יש ריבים בין בני זוג שמגיעים לפסים אישיים ולטונים גבוהים, אבל אף פעם אסור לנו לאבד את זה. "להעניש לכל החיים" זו לא הדרך, ואתה לא רק מעניש את גרושתך, אלא קודם כל אותם. את הילדים הקטנים. גם הריבים הכי גדולים צריכים להישאר ביניכם, ואסור שהילדים יסבלו בגלל חילוקי דעות כאלה ואחרים.

למרות כל זה, שום דבר, אף פעם, לא יכול לגרום לך לרצוח את הדבר היקר לך מכל. הדעת לא מעכלת את המחשבה שאפשר בכלל לתכנן מעשה שכזה, ועוד לבצע אותו בקור רוח מחריד. מזעזע לחשוב שהיה לו כל כך הרבה זמן להתחרט על זה, אבל הטירוף גבר עליו. אנחנו שומעים בתקופה האחרונה על מקרים שבהם יצר הרע משתלט על ההורים, והילדים הם המטרה הקלה ביותר לספוג זאת. "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים", זו ההגדרה הטובה ביותר.

שימרו עליהם וחבקו אותם. כי זו זכות להיות הורה, לעצב ולחנך את דור העתיד שלך. לראות אותם גדלים, אומרים את המילים הראשונות, צוחקים בקול גדול - אין כיף גדול מזה.