בימים הקרובים נסיים בבתי הכנסת סבב נוסף של קריאת חמשת חומשי התורה. זה לא יקרה בשבת הקרובה (מחר), הנופלת בעיצומו של חול המועד של חג הסוכות, מכיוון שבחגים קיימת תקנה מיוחדת, מימות משה רבנו, המחייבת לקרוא בכל חג מענייני החג (בנוסף, נוהגים בקהילות רבות לקרוא במגילת קהלת).
אולם ביום שני הקרוב, היום האחרון של החג המכונה "שמיני עצרת" או "שמחת תורה", נסיים את הקריאה בפרשת "וזאת הברכה", הנועלת את ספר "דברים". במרכז הפרשה נמצאים הברכות שאותן מעניק משה לשבטי ישראל השונים, זמן קצר לפני מותו, ופסוקים המתארים את רגעיו האחרונים. על שמן של ברכות אלו נקראת הפרשה "וזאת הברכה".
עיון בפסוקים הראשונים של הפרשה יגלה כי משה פותח בתיאור לירי משהו של הופעת האלוקים במעמד הר סיני: "השם מסיני בא וזרח משעיר למו", ובהמשך: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". לכאורה, מה לזה ולברכות שאותן מבקש משה לתת, רגעים ספורים לפני מותו?
יש מחכמינו שביארו כי זוהי טכניקה שבה משתמש משה כדי לרצות את בורא עולם. ראשית לכל הוא מזכיר את שבחו של אלוקים, שנתן לנו את התורה, ואחר כך את שבחו של העם, שהסכים לקבלה. על ידי שמשבח את שני אלה, יתרצה האלוקים ויסכים שהברכה תחול על השבטים הללו.
אבל ייתכן כי הברכה הגדולה שבירך משה, עוד בטרם נכנס לפרטים המאפיינים כל שבט בנפרד, נועדה לכך שיבינו את הברכה הגדולה יותר, שהיא שיש להם נכס נפלא כמו התורה. משה מבקש לומר לעם כי העובדה שאלוקים התגלה בפעם היחידה בהיסטוריה האנושית לעמו, ונתן לו את ספר הערכים שלנו, היא ברכה גדולה יותר ממה שיכול בן אנוש כלשהו להעניק.
במסורת היהודית מקובל כי ילד שמתחיל לדבר, מלמדים אותו את אחד הפסוקים שמשה אומר כאן בפרשה ואותו כבר הזכרנו: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מדוע? ובכן, המילה "מורשה" יכולה להתפרש, ובצדק, כמשהו שמזכיר לנו את המושג "ירושה", שהולך מצוין עם המושג "מורשת". לפי זה, משה מעניק לנו מורשת מפוארת שאיתה נצעד במהלך הדורות. היום קוראים לזה ארון הספרים היהודי.
משה מבקש להעניק את תחושת הייחודיות שיש לעם הזה, שבו כל ילד יגדל על המורשת של אבותיו, אף שכמו בכל מורשת מפוארת, יהיו בה דפים שמצהיבים ונקרעים והיורש יבקש לזרוק אותם אל סל האשפה של ההיסטוריה בשל חוסר הרלוונטיות שלהם בעיניו.
חכמינו היו מודעים לאפשרות של פרשנות זו - ולסכנות הכרוכות בה - ולכן אמרו: "אל תקרי מורשה אלא מאורסה". לא בירושה אנו עוסקים, אלא באירוסים.
* * *
קשר של אירוסים, חתן לכלה, מחובר אצלנו בתודעה למרקם חדש שהולך ונוצר. לזוג המתחיל לבנות את ביתו, דומה כל רגע כמשהו חדש שמתחיל עכשיו. אבל זה הרבה מעבר לכך. ההשוואה בין תורה לאירוסים, דבר שאותו נמצא אצל אבותינו במקומות רבים, מבקשת לקבוע כי ממש כמו בקשר זוגי, מידת המשמעות של הקשר תהיה בין היתר נגזרת של מידת ההשקעה של שניהם בקשר.
היכולת למצוא פשר ומשמעות בארון הספרים שלנו אינה תלויה רק בהפיכת החמור והשור המקראי למכונית ולמטוס בימינו. ככל שנעמיק ונשקיע בהבנת עומק נפש האדם, נגלה כי רבות מהתובנות שאליהן אנו מגיעים היום מופיעות בדברי התורה כבר אלפי שנים.
אחת התופעות המרתקות במדינת ישראל בשנים האחרונות היא התפתחות המכינות והמדרשות "החילוניות", המגלות כמה עניין יכולים מקורותינו לעורר בקרב הדור הצעיר - אם רק נפתח אותו לכך, שאכן בברכה גדולה נתברכנו.
רבים ישמחו השנה בשמחתה של תורה, שמחה של אלה המגלים לראשונה את טעמה המיוחד, המשמעותי כל כך לבני דורנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו