להתראות בדמשק
רבות סופר על מעשינו ביום ההוא: איך החרידה אותנו האזעקה, ואיך הפסקנו להתפלל, ואיך רצנו החוצה, ואיך עמדנו מבולבלים ליד המקלטים הנעולים, ואיך חזרנו לבתי הכנסת, ואיך החדשות ששודרו בתחנות הזרות הסתננו פנימה, ואיך בסוף הצום הפעלנו את הרדיו ושמענו את גולדה מאיר מאשרת את הדברים בקולה.
רבות סופר על רגשותינו ביום ההוא: ההפתעה, התדהמה, ההלם, השוק. רק רגש אחד לא מזכירים. לא בשירים. לא בספרים. אפילו לא במחקרים הפסיכולוגיים: השמחה.
רבות סופר עלינו, האזרחים של סתיו שבעים ושלוש. אז למה לא מספרים גם על השמחה?
בזמן האזעקה המילה "מלחמה" נהגתה בפינו בחרדה, אך בתוך שעות ספורות היא כבר צפנה בחובה הבטחה. כן, הבטחה. ככה התרגלנו. המלחמה הקודמת העניקה לנו כל כך הרבה. בכל יום מששת ימיה קיבלנו מתנה חדשה: הכותל, קבר רחל, מערת המכפלה, הר הצופים, מדבר סיני, החרמון. ארץ ישראל השלמה ניתנה לנו בתוך קופסה מעוטרת בסרט.
ואיזו מתנה נקבל הפעם? מה צופנת לנו המלחמה הזאת?
ארבע תמונות
הימים הראשונים עוברים עלינו בהתרוממות הרוח. בתוך הבור שבקריה מדברים על קיצו של הבית השלישי, אולם ברחובות השמחה גואה על גדותיה. הייתי בת ארבע עשרה וחצי, אבל השמחה היתה משותפת גם למבוגרים. הייתי חרדית, אבל השמחה היתה משותפת גם לחילונים. אני זוכרת אותה בבהירות חיה. אף ספר היסטוריה לא יצליח להכחיש את התמונות שנחרתו בזיכרוני הצעיר:
תמונה ראשונה - שעתיים אחרי האזעקה, בית הכנסת של סבא שלי בחיפה: אחותי יוצאת למרפסת, מטה אוזן אל שיחות השכנים מלמטה, וחוזרת לעזרת הנשים בפנים נוהרות. הכל בסדר, היא צוהלת, צה"ל כבר הדף את הצבא המצרי שפלש לסיני. והמתפללות מחייכות: ברור, וכי מה? הבחורים שלנו ימחצו אותם כמו זבובים.
תמונה שנייה - מוצאי יום כיפור, הנסיעה מחיפה לפתח תקווה: בדרך אנחנו אוספים שני חיילי מילואים שמנסים להגיע במהירות לדרום. הקדוש ברוך ישמור צאתכם ובואכם, מברך אותם אבי. השניים מגחכים. נחזור הביתה צ'יק צ'אק, אבל קודם נקרע להם את הצורה.
תמונה שלישית - כעבור יומיים, סניף הדואר המרכזי בפתח תקווה: אני מתנדבת לחלק מכתבים במקום הדוורים שגויסו ומאזינה יחד עם עוד כמה עשרות תלמידים לתדרוך של מנהל הסניף (שלאחר שבוע יבחין בלבושי החרדי ויסלק אותי בו ברגע, אבל זה כבר סיפור אחר...). הוא מסביר לנו שהדואר מהחזית מתעכב בגלל הצנזורה, ומוסיף, לקול צחוקנו, שעד שהמכתבים יגיעו ליעדם, החיילים כבר יראו למשפחותיהם מזכרות מקהיר.
תמונה רביעית - ערב סוכות, בניין לונדון מיניסטור בתל אביב: אני עולה למשרד שבו עובד אבי, ולוטשת עיניים משתאות ברקדן שעומד לצידי במעלית. הוא יוצא בקומה השלישית ומפטיר לעברי בעליצות: ביי, להתראות בדמשק.
הקונספציה של כולנו
ספרי ההיסטוריה מספרים שהקונספציה קרסה ביום הכיפורים תשל"ד. אבל זה לא נכון. הפלישה המצרית והסורית חיסלה את הקונספציה של הצבא והממשלה, אך לא את הקונספציה שלנו, האזרחים הפשוטים. המשכנו להגיד "להתראות בדמשק" עוד ימים רבים. כמה רבים? קשה לומר. ההבנה חדרה אלינו אט אט.
באחד הבקרים של חול המועד סוכות התעוררתי לקול צווחה. אמי אחזה בשפופרת הטלפון והתייפחה בקול רם. דודי סיפר לה על נפילתו של אחיינו, אלי קלר. אלי הגבוה, החייכן, יפה התואר. בן דוד של בני הדודים הכי קרובים שלי, שהיו לי כאחים. זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי חייל שנהרג. ואחריו היו עוד. השכן ברחוב הסמוך. בנו של הירקן. אחיו של החשמלאי. גם במלחמת ששת הימים נהרגו חיילים, אך הפעם, כך הרגשנו, יש יותר. הרבה יותר.
כמה יותר? לא ידענו. המידע טיפטף אלינו אט אט.
בשמחת תורה הלכתי עם חברותיי לבית הכנסת. מצב רוחנו כבר לא היה בשיאו, אך האמנו שתיכף המלחמה תסתיים ונתבשר בבשורות טובות. הנערים רקדו עם ספרי התורה. הבטנו בהם מלמעלה וניסינו למצוא מישהו ששווה להתאהב בו. פתאום שמתי לב שדבורה, חברתי הטובה, לא משתתפת במשחק ההתאהבויות. תראי איזה חתיך, ניסיתי לדרבן אותה. היא רכנה אלי ולחשה בקול קפוא, שאחיה, שמשרת ברבנות, אומר שיש לנו יותר מאלף חיילים הרוגים ושהמלחמה תימשך עוד הרבה זמן.
לתקן את יום הכיפורים תשע"ד
נשיא המדינה אפרים קציר אמר אחרי המלחמה: "כולנו אשמים", וחטף על הראש. אולי הוא לא היה צריך להשתמש במילה אשמה, אבל המילה הראשונה היתה לגמרי נכונה.
כולנו היינו שותפים לקונספציה הכושלת. כמה אירוני שהיא התפוצצה לנו בפנים דווקא ביום הכיפורים. התרבות שלנו קוראת ביום הזה לערוך חשבון נפש ולהיפטר מהרגלים קלוקלים ומאמונות שכבר אבד עליהן הכלח. מצוות תשליך ותפילת כל נדרי מעודדות אותנו לזרוק מעצמנו את כל מה שתוקע אותנו. אך ביום הכיפורים תשל"ד כולנו היינו שבויים בהרגלים ובאמונות שאימצנו לעצמנו במלחמת ששת הימים.
האם היום כבר השתחררנו מהשבי?
קל מאוד לבוא לבית הכנסת, לטפוח על החזה ולומר "חטאנו, אשמנו". אך מגילת איכה אומרת: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה. וזה קשה. נורא קשה. הדבר הכי קשה ביום הכיפורים. הרבה יותר מהצום. קשה לעשות בדק בית אמיתי בקונספציות, ועוד יותר קשה לערוך הבחנה בין קונספציות מועילות לקונספציות מזיקות. אבל אם רוצים להימנע מטעויות גורליות חייבים מדי פעם לעצור ולבדוק. לבדוק באמת. אולי הנחות היסוד שלנו כבר אינן רלוונטיות? אולי יש אפשרות אחרת?
אם נזכור איך היינו ביום הכיפורים תשל"ד, אולי נצליח לתקן ביום הכיפורים תשע"ד.
ולא רק כשתישמע האזעקה.
לא רק כשכבר יהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו