כאילו לא חלפו 40 שנה

למרות שחלפו 40 שנה, הזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים אינם מרפים. הם שבים וצפים בזיכרון כל אימת שאתה פוגש חברים ששירתו לצידך באותה פלוגה בדיונות של סיני. הם חוזרים ומכים בכל פעם שאתה רואה בטלוויזיה צילומים מאותם ימים. הם הופכים לכמעט ממשיים כשאני מסתכל בתמונות בשחור־לבן או בכתבות שפירסמתי באותם ימים בעיתון "הארץ", שבהן תיארתי את חיי היומיום של חיילי המילואים.

למשל, הסיפור על פגישה חטופה שהיתה לנו בפברואר 1974 עם חיילים מצרים לאחר שהוכרזה הפסקת האש - אותם חיילים שנגדם נלחמנו שבועות ספורים קודם לכן. פתאום יום אחד התקרבו שלושה חיילים מהארמיה השנייה במדיהם הבהירים אל גדר התיל החוצצת בינינו ונופפו בידיהם. לרגע היה נדמה שהם מבקשים להיכנע, שכן היו ללא נשק. אולם כשהגענו אל הגדר הובררה לנו כוונתם. הם רק ביקשו לשוחח עימנו ולהצטלם בצוותא. כאילו על דיונות החול הללו לא התנהלו לפני ארבעה חודשים קרבות עקובים מדם בהם איבדנו את חברינו שגוויותיהם טרם נמצאו.

בלי מילים חייכנו אליהם והם החזירו חיוך, ולא ידענו מה לומר. פתאום נפלו המחיצות. פתאום ראינו שהם בני תמותה כמונו, שרוצים בסך הכל לשוב הביתה בשלום. ראינו שעיניהם אינן כה רעות ושהם משיחים בסגנון שונה ממנהיגיהם בעורף. הצטלמנו בצוותא והם רשמו על פיסות נייר את כתובותיהם הפרטיות וביקשו לשגר אליהם את התמונה ההיסטורית. הזמנו אותם לערוך משחק כדורעף במגרש המאולתר שהכשרנו בעזרת רשת ההסוואה של הטנקים, אבל הם היססו. "המפקדים שלנו לא יודעים שבאנו לכאן ואינם מרשים לקיים מגע עם היהודים", אמרו והסתלקו בין הדיונות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו