סוריה: פשרה? איזו פשרה?

ככל שהנשיא ברק אובאמה התקרב אל רגע האמת, שבו יכריע הקונגרס בוושינגטון אם תצא ארה"ב למתקפה נגד משטרו של בשאר אסד, גברו, כצפוי, הקולות הקוראים למצוא פתרון מדיני.

הממשל האמריקני מצידו נראה נחוש להמשיך לקדם את האופציה הצבאית נגד סוריה, אבל אפילו מזכיר המדינה ג'ון קרי הכריז אתמול כי את המשבר במדינה זו אפשר ליישב רק בדרך של הסכם. אין פלא כי במוסקבה ובטהרן, וגם בכמה מבירות אירופה, מופרחות כבר הצעות שונות לפתרון: החל בהצעה שלפיה יסכים אסד להתפרק, בפיקוח רוסי, מן הנשק הכימי המצוי ברשותו, וכלה בהצעה כי בבחירות הבאות לנשיאות, העתידות להתקיים בשנה הבאה, תתאפשר תחרות דמוקרטית בין מועמדים שונים ובכך תועבר ההכרעה על גורלה של סוריה לידי העם. כתמיד, נפוצות גם שמועות כי בשאר יסכים בסופו של יום לפרוש באופן מכובד מכיסאו.

אבל אחרי שנתיים וחצי של מאבק עקוב מדם אפשר לקבוע כי מלחמת האזרחים בסוריה תוכרע בשדה הקרב ולא סביב לשולחן הדיונים, וכי מה שיביא לסיומה הוא ניצחון צבאי של אחד הצדדים על יריבו ולא הסכם שלום שהסיכויים להשגתו נראים אפסיים.

בשאר היה יכול להגיע לפשרה, וכמובארק בשעתו גם לוותר על כיסאו, כאשר המחאה בסוריה היתה רק בראשיתה ומספר ההרוגים לא עלה על אצבעות כף יד אחת. אלא שכמי שנאמן למנטליות הכוחנית של המשטר הסורי ולמורשת של אביו חאפז אל־אסד, העדיף הנשיא לשלוח חיילים וטנקים לפזר את ההפגנות נגדו. גם כשהתפשטה האש לכל רחבי סוריה, העדיף בשאר, כמו נירון בשעתו, להוסיף לשבת בארמונו ולצפות באש המשתוללת.

כשפרצה המהפכה בסוריה היה אפשר אולי להגיע להסדר שכל הצדדים, אפילו בשאר, ולכל הפחות בני משפחתו או עדתו, העדה העלאווית, היו יכולים לחיות איתו. אבל לאחר שנתיים וחצי של לחימה אכזרית ועיקשת, פשרה אינה אפשרית. תהום דמים נפערה בין המשטר למתנגדיו, דמם של יותר מ־100 אלף סורים, וזאת, עוד בטרם הזכרנו את ההקצנה בקרב המורדים ואת הקבוצות האיסלאמיות הרדיקליות המחויבות לג'יהאד.

בשאר גם יודע שבמציאות שבה הוא נתון כיום אי אפשר סתם כך לקום ולהכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. שהרי כל סימן לחולשה אישית או לרפיון יכול להביא לקריסה של משטרו, ואז ספק אם יוכל לחלץ עצמו מארמון הנשיאות ומנחילי המורדים שיקיפו אותו, גם אם כל מדינות העולם יערבו לחייו.

בשאר היה ונותר פרגמטי והגיוני, ואם יניחו לפתחו הצעה עמומה שתעניק לו זמן ותסיר את איום המתקפה האמריקנית, למשל נכונות עקרונית להתפרק בסיוע רוסי מהנשק הכימי שברשותו, אין לו סיבה שלא להסכים. ממילא אחר כך לא יישאר מי שיבחן באיזו מידה פוטין, בעל בריתו של בשאר, מקפיד עימו על קוצו של יוד.

אבל קשה להניח שבשאר, המאמין באמת ובתמים כי ייעודו הוא לשלוט בסוריה, ושעד היום לא נרתע לנהל מלחמת שמד נגד המורדים בו, יירתע ברגע האחרון, דווקא כשהוא רואה את אור הניצחון בקצה המנהרה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו