עוד לפני שבוע נראה היה כי העולם הערבי ניצב מאוחד מאחורי הנשיא אובאמה בדרכו להלום ברודן הסורי, בשאר אל־אסד. אבל במהלך השבוע האחרון התברר כי אובאמה נותר לבדו, ושמאחוריו תומכים בודדים בלבד בכל רחבי העולם הערבי: קטאר, ערוץ הטלוויזיה אל־ג'זירה שבבעלותה, ערב הסעודית, ובכך מסתכמת פחות או יותר הרשימה.
כמו באירופה, ובעצם גם בקונגרס האמריקני, גם בעולם הערבי השאלה אינה סוריה ובשאר - אלא ארה"ב ואובאמה. מתברר אפוא כי אפילו הגז, שבו עשה בשאר אל־אסד שימוש במסגרת מלחמת השמד שהוא מנהל נגד בני עמו, לא הצליח להפיג את העוינות ואפילו לא את השנאה לארה"ב ולעולם הערכים שהיא מסמלת.
את ארה"ב אוהבים לשנוא בעולם הערבי מכיוון שהיא מסמלת עבור הערבים את "האחר", זה שאותו נוח להאשים באחריות לנחשלות ולפיגור הכלכלי, וזה שמסמל בהישגיו את הכישלון של מרבית מדינות ערב להתמודד עם אתגרי המאה ה־21. וכל זאת בטרם הזכרנו את שאלת הסכסוך הישראלי־ערבי. בעולם הערבי מעדיפים לוותר על הישועה, ובלבד שלא תבוא מידי האמריקנים.
ולבד מכך, אירועי השבועות האחרונים מלמדים כי כפי שאין קהילייה בינלאומית ואין איחוד אירופי שנמוגו והוכחו באפסותם למול הזוועה בסוריה, אין גם עולם ערבי. כל שקיים הוא אוסף של מדינות, חלקן בשלבי התפרקות מתקדמים, השקועות בבעיותיהן מבית.
ובכלל, האביב הערבי כבר חלף מזמן. מצרים היא הדוגמה הבולטת לכך. את שלטונו של מורסי, שתמך במרד הסורי, שלו שותפים חבריו אנשי התנועות האיסלאמיות בסוריה, החליפו הגנרלים שאינם מסתירים את הזדהותם עם מאמציו של המשטר הסורי להחזיר את היציבות ואת הביטחון לסוריה.
ואילו את ההזדהות הרגשית של צעירי כיכר תחריר עם המורדים בסוריה החליף הכעס על ארה"ב, שנתפסת כתומכת, בשם הדמוקרטיה, באחים המוסלמים שהודחו מן השלטון.
אובאמה נותר אפוא לבדו, כמו ג'ורג' בוש בשעתו עת יצא למלחמה בעיראק בשנת 2003. רק שאת בוש שנאו אבל כיבדו ובעיקר פחדו מפניו. את אובאמה פשוט "לא סופרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו