הגול העצמי של אובאמה

האומנם החליט אמש הנשיא אובאמה, בטיעון של חוקיות ההחלטה להכות בסוריה, לדחות למועד בלתי מוגדר את התקיפה, או שמא מדובר בתרגיל הונאה מתוחכם שנועד להבטיח שהפעולה הצבאית האמריקנית תהיה יעילה ככל האפשר?

אם אכן, כפי שנראה, מדובר בדחייה לפרק זמן שלא נקבע, הרי נאום אובאמה הוא אולי ניסיון אחרון של חתן פרס נובל לשלום הן לשמור על תדמיתו הנקייה כמוביל קו של שלום והן לשדר לעולם כי מדינתו ממשיכה להיות מנהיגת העולם החופשי בערכיה ובהתנהגותה במערכת הבינלאומית. העברת ההחלטה לקונגרס, תוך כדי שימוש בנימוק שמדובר במדינה דמוקרטית, היא כמעט ללא תקדים בשנים שמאז מלחמת העולם השנייה. כמעט בכל המלחמות הגדולות שבהן היתה ארה"ב מעורבת במאה השנים האחרונות, היתה ההחלטה של הנשיא בלבד. משמעות העברת ההחלטה לאשרור הקונגרס היא הימנעות מהכאה בברזל בעודו חם והתעלמות גורפת משינויים אסטרטגיים אפשריים בזמן הקרוב, שימנעו משלל סיבות מהלומה אמריקנית.

מלבד המשמעות האסטרטגית, מדובר גם במכה כואבת להנהגתה של ארה"ב בסדר הבינלאומי הקיים. הנשיא יגיע לפיסגת ראשי 20 המדינות המתועשות שתיערך השבוע בסנט פטרסבורג, רוסיה, כמי שנרתע ברגע האחרון משיקולים שכלל אינם ברורים לחלק מן הקהילה הבינלאומית.

שלושה קהלים שונים בתכלית האזינו ברוב קשב לנאום הנשיא: סוריה ומנהיגיה, רוסיה וסין, ומדינות המזרח התיכון הנחשבות בעלות ברית לארה"ב ובראשן ישראל, ירדן, טורקיה וערב הסעודית. למנהיגי סוריה סיבה להרגיש כי למעשה זכו לכל הפחות בהפוגה בלחץ הבינלאומי (שהרי גם הבריטים כבר נסוגו מהשתתפות במהלומה צבאית) המאפשרת להם שימוש חופשי בכל סוגי הנשק העומדים לרשותם עד המכה האמריקנית, אם כזו אכן תתרחש.

אם אכן נתעלם מתרחיש ההונאה האסטרטגית, הרי מדובר בנסיגה למדיניות של בדלנות שכמותה לא ראתה ארה"ב מאז שנות ה־20 של המאה ה־19. רוסיה תהיה מן הסתם הזוכה הגדולה: בשבוע האחרון הזהירו מנהיגיה את הנשיא האמריקני בצורות שונות מפני פעולה צבאית בסוריה, כך שנסיגת הנשיא מפעולה צבאית מערערת את ההרתעה ואת האמינות של ארה"ב בזירה העולמית ומקנה אמינות יתרה לאיומים הרוסיים. תוצאה אפשרית עשויה להיות חיזוק הברית הסורית־רוסית ומנופי פיתוי רוסיים מול המשטרים החדשים במזרח התיכון. גם סין, שנוכחותה באזורנו היתה מינימלית, תוכל לחוש כי עמידתה לצד סוריה הקנתה משנה תוקף לאיומים הרוסיים וחיזקה את מעמדה באזורנו.

המפסידים הגדולים הם המשטרים המזוהים עם ארה"ב ועם מעמדה באזור. ישראל, בראש ובראשונה, חייבת לעמוד עתה על המשמר בכל נושא של מדיניות חוץ וביטחון. באיזו מידה, לדוגמה, תגבה ארה"ב את ישראל אם יושג הסכם עם הפלשתינים והללו יפרו אותו? לאור הלקח הנוכחי ארה"ב תסתפק מן הסתם במחאה דיפלומטית רפה, אך לא תתערב כדי לגבות את ישראל, גם אם תהיה ערבה להסכם. ראוי לזכור בהקשר זה כי ארה"ב איימה לאחרונה להפסיק את הסיוע למצרים עקב ההפיכה הצבאית ובכך לשמוט את אחד מעמודי התווך בהסכם השלום הישראלי־מצרי. איום ברוח זו, שמשמעו הפרה פוטנציאלית של ההסכם, והצעדים - או היעדר הצעדים - נגד סוריה, לצד מדיניות הבדלנות, מעוררים ספקות כבדים ביחס להיגיון בהסכמה על ויתורים כלשהם לפלשתינים ובוודאי במימד הטריטוריאלי. יש להניח כי מנהיגי ירדן, מדינה מתונה ושוחרת שלום המאוימת בידי סוריה, חרדים אף הם עד מאוד מצעדו של אובאמה: האם יפעל נגד סוריה אם תתקוף את ירדן כ"תגובה על תמיכתה במורדים"? טורקיה מצידה שותפה לדאגות אלה ומוסיפה עליהן.

היעדר מהלומה צבאית בסמוך להפרת החוק הבינלאומי (השימוש בנשק כימי) פוגם ויוסיף לפגוע במעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. יש לקוות כי אם תכה בסוריה זה יהיה במוקדם ולא במאוחר, בבחינת "עבר זמנו – בטל קורבנו".

הכותב הוא ראש המרכז לחקר המזה"ת, אוניברסיטת אריאל בשומרוןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו