כגודל הציפייה - גודל התדהמה והאכזבה

נאומו של הנשיא אובאמה תפס את בכירי צה"ל בהערכות מצב בקריה. את כל השבת הקדישו הרמטכ"ל ורבים מהאלופים לדיונים ולסיורים קדחתניים ביחידות - מהכוחות בשטח ברמת הגולן, דרך הטייסות וסוללות כיפת ברזל וחץ ועד לבסיסי המודיעין - כדי לוודא שכולם דרוכים ומוכנים לקראת הרגע המכריע. כמה מהקצינים העריכו שזה יקרה בלילה שבין שבת לראשון, אחרים סברו שזה יקרה יממה מאוחר יותר, אבל אחרי ששמעו את נאומו התקיף של ג'ון קרי שלשום (וקיבלו מסרים חד־משמעיים מהאמריקנים במהלך כל הימים האחרונים), לאיש לא היה ספק שזה עניין של היום־מחר.

וכמאמר הקלישאה - כגודל הציפייה וההיערכות היו גם גודל התדהמה והאכזבה.

אחרי ששקע טיפה האבק, התחילו לצוץ השאלות. חלקן טריוויאליות: האם באמת תהיה תקיפה בסופו של דבר ואיך היא תיראה, ומה אם הקונגרס לא ייתן אור ירוק? מה יקרה עד לתקיפה, בסוריה ובזירה הבינלאומית, והאם אובאמה יצליח לגבש קואליציה משמעותית שתיתן לו גב למהלך צבאי או שדווקא מתנגדיו יצליחו לסכל את המהלך?

ויש השאלות המטרידות יותר: אם הפעלה מוכחת של נשק כימי (בפעם ה־14 בפחות מחצי שנה) לא מוציאה את העולם לפעולה, מה כן יוציא? ואם אובאמה צריך להתחנן לאישור לקונגרס על תקיפה מינורית, מה יקרה לו יבקש לתקוף, נניח, את מתקני הגרעין באיראן? והשאלה הכואבת מכולן - אם חלילה אנחנו נותקף בנשק כימי בידי סוריה או אויב אחר, האם אנחנו באמת יכולים להיות בטוחים שארה"ב תתייצב לצידנו, או לצד ירדן או סעודיה, שגם להן נשבעו האמריקנים נאמנות־נצח?

כל השאלות הללו מונחות עתה לפתחה של ארה"ב, שהצליחה בסוף שבוע אחד להיות גם האומה הכי מוסרית ונחושה בעולם (קרי), וגם הכי הססנית (אובאמה). ישראל הרשמית תישמר בוודאי מביקורת גלויה על הממשל בוושינגטון כדי שלא להיתפס כמי שמתערבת בענייניו הפנימיים והפוליטיים, אבל אמש קשה היה להחמיץ את הציניות ביחס לטענת הנשיא כי מטרות התקיפה יישמרו לאורך זמן - בוודאי כאשר היעד המוצהר שלה הוא הענשת המשטר ולא הפלתו.

ועד שוושינגטון תחליט, תידרש ישראל להתמקד בשימור ההרתעה: החשש עתה הוא כי סוריה, או גורמים מטעמה, ינסו לייצר פרובוקציה שתצית להבה ותסיט את הדיון למקום אחר; לכן אנחנו צפויים להמשיך לראות כוננות גבוהה בכל הגזרות, שתישמר בוודאי במהלך ראש השנה וגם לאחריו.