יהודה ונינט - מהומה רבה על לא דבר

"תדהמה", "הלם", "רעידת אדמה". אלה רק חלק מהכותרות שזעקו אתמול מעל עמודי האינטרנט המובילים בארץ. לא, זהו לא מועמד נוסף לתפקיד הנגיד שהחליט להסיר מועמדותו, זוהי גם לא גזירה כלכלית נוספת שהחליט להנחית עלינו שר האוצר או דיבורים על חידוש המו"מ עם הפלסטינים. זוג צעיר ומפורסם מצפון תל אביב החליט לפרק את החבילה ולהכריז על פרידה, והתקשורת סוערת. נינט ויודה – כבר לא.

לא אתמם, בכל אחד מאתנו חבוי היצר המציצני, הצהוב, זה שרק רוצה לשמוע עוד ועוד רכילות ולהתעסק בעניינים לא לו. אנחנו צמאים לסיפורים אישיים נוגעים ללב של אחרים, לפרטים על פרידות כואבות ועל אהבות חדשות. גם אני מוצאת את עצמי מתעדכנת מרצון על זוג חדש בביצה, בין ים הידיעות הביטחוניות והמדיניות.

אך לעתים, נדמה שאנו פשוט מחפשים בכוח גיבורי תרבות נוצצים משלנו. אפשר להבין זאת, כשכל העולם נושא את עיניו אל עבר הזוג המלכותי מבריטניה עם לידת בנו, לנו רק נותר לקנא ולנסות לאמץ גרסה מקומית משלנו. זוג שיהווה סמל לתרבות שלנו, אחד שנוכל לעקוב אחריו בגאווה, לחגוג בשמחתו ולכאוב עם עצבו.

נינט טייב ויהודה לוי לא היו זוג כזה (מלכותי ויציב ככל שהיה בביצה המקומית). הוא לא הציג את פני החברה שלנו, לא שינה או עיצב חשיבתנו ובטח שלא קבע את גורל אומתנו. לאהבתם, כמו גם לפרידתם המפתיעה לכאורה, לא היו ולא תהיינה השלכות על המשך סדר יומנו. מקסימום על סדר יומם שלהם. אנחנו נמשיך לשמוח, למחות, להתעצבן, להתמרמר ולקטר על כל שעולה על רוחנו גם ללא נוכחותם הזוגית מעל דפי הכרומו של פנאי פלוס.

אנחנו מדינה שמוצפת ידיעות על מכות כלכליות נוספות לכיס שלנו, על עוד פרשת שחיתות שנחשפה, איומים ביטחוניים והורים ששוכחים את ילדיהם ברכב בחום הלוהט. הצורך שלנו בהפוגה ובהתעסקות עם עולמות תוכן אחרים ופחות אקוטיים היא ברורה ומובנת, אך שימוש בביטויים כמו "הלם" ו"רעידת אדמה" צריך להיות שמור לדברים קריטיים באמת. כי כשיקרו אירועים מסעירים באמת, כבר לא יישארו לנו מילים.