משא ומתן עם גזען

הוויכוח על שחרור רוצחים תמורת הסכמה שהפלשתינים ידברו איתנו הגיע למחוזות מביכים: הלוחמים הגדולים בכל בדל של רמז לגזענות - הם גם התומכים הגדולים בשחרורם של רוצחים גזענים (זה נשמע מוזר במציאות הישראלית, אבל כן: גם פגיעה ביהודים היא גזענות). האנשים שדורשים מלחמת חורמה במי שמרססים גרפיטי "תג מחיר" - מגלים סלחנות כשמדובר במפוצצי תינוקות ובמבתרי גופות.

אין מה לדבר, ההבנה לנרטיב הפלשתיני, שמחבבת מפוצצי אוטובוסים עמוסים, הגיעה לנקודה ביזארית למדי. גם הצביעות של "ידיעות אחרונות", שדורש ללא הרף לפתוח במו"מ עם הפלשתינים וברגע שהוא נפתח מנהל מלחמת חורמה נגד המחיר, לא חורג מנורמות הצביעות הרגילות שם.

שלא לדבר על אבירי שלטון החוק, שלפתע שותקים כאשר גזרי דין נהפכים להמלצה ערטילאית כשמדובר ברוצחים ערבים, ומה כל שחרור כזה עושה למשפחות של הקורבנות. כולנו הרי משפחות הקורבנות: בכינו יחד איתם, התפתלנו למראות הזוועה יחד.

וגם זו לא הבעיה. השמאל הישראלי שדורש לשחרר רוצחים גזענים לא חצה כאן שום קו שלא נחצה בעבר. אפשר גם להתייחס בהבנה להחלטה של ממשלה לשחרר רוצחים: לא תמיד ההחלטות שמתקבלות בלשכת ראש הממשלה הן מהזן הנוח, וקורה שנוצר צורך לדחוק את הצד השני למצב שבו הוא יהיה הסרבן ולא אנחנו. יש גם לא אחת אמת בביטוי השחוק ש"דברים שרואים מכאן" וכו'.

הבעיה היא אחרת: בהצגת הדרישה של אבו מאזן לשחרר רוצחים גזענים הוא מכריז שהוא עצמו נון־פרטנר. מעשי רצח גזעניים - זה ההפך משלום. אי אפשר גם ללכת למו"מ לשלום - ובאותה עת להפוך את הטרוריסטים לגיבורים. ומי שדורש שחרורם של רוצחים גזענים - מכריז בכך שהוא לא מתכוון לעשות שלום.

עם הגשת הדרישה לשחרר רוצחים נתעבים היינו אמורים להכריז שמי שמעלה דרישה כזו, מעיד על עצמו שהוא אינו רוצה בשלום. העובדה שאבו מאזן הוא מכחיש שואה, גזען שדורש לשחרר רוצחים גזענים - היתה אמורה להפוך את אבו מאזן לבלתי כשיר להיות פרטנר לשום דבר.