במהלך המהומות האלימות בעידן מובארק השאיר הצבא למשטרה את "התענוג" המאוד מפוקפק לירות על מפגינים. שתי תוצאות ישירות היו אז להרג אזרחים: בלחץ אמריקני וגם מבית, מובארק נאלץ לרדת בתוך ימים מהבמה, ואילו המשטרה המצרית איבדה כל לגיטימציה לפעול. מאז השוטרים המצרים ירדו למחתרת.
הפעם, במהלך המהומות ביולי נגד מורסי, הצבא לקח על עצמו את המשימה לירות על המפגינים. התוצאות הפעם שונות: הרחוב המצרי לא דורש (עדיין) מהגנרל עבד אל־פתח א־סיסי לפנות את משרד ההגנה, ובתגובה להרג, הממשל בוושינגטון בסך הכל הישעה משלוח של ארבעה מטוסי F-16 למצרים.
הצבא נהנה עדיין מרוח גבית, שמאפשרת לו - אחרי ההפיכה הצבאית (לתשומת לב וושינגטון) - להמשיך לפעול נגד האחים המוסלמים, שנושלו מהשלטון שבו זכו דמוקרטית. מאז הדחתו ב־3 ביולי, מורסי לא נראה. דיווחים טוענים כי הוא הועבר לכלא טורה, שם מוחזק גם מובארק. מורסי עצור בחשד לקשירת קשר עם חמאס ולמעורבות בהרג חיילים במהלך מנוסתו מהכלא ב־2011. חמאס הפכה עתה בקהיר לתנועה מצורעת. פתאום אפילו איסמעיל הנייה מתגעגע למובארק.
המתרחש עתה בקהיר, בעיקר ברובע נאצר, ובחלקים מסיני הוא מלחמת אזרחים של ממש. הצבא יורה על תומכי האחים, חלק נכבד מהעם המצרי. כמו בעידן מובארק, שוב רודף הצבא את האחים, אלא שהפעם באופן הרבה יותר אלים - ובשם הדמוקרטיה.
הגנרל א־סיסי לקח על עצמו משימה רגישה ולכן גייס את הרחוב שלשום כדי "להעניק לצבא מנדט לשים סוף לאלימות ולטרור". גם אם הגיעו פחות מפגינים מאשר ב־30 ביוני, הצבא המצרי מסוגל לגייס עדיין רבבות שאינם לובשי מדים. אלא שגם תומכי מורסי יכולים להוציא צו 8 יעיל.
הצבא המצרי לא מראה כל סימן שהוא מתכוון לפנות את הזירה, לא ברחוב וגם לא פוליטית. הוא דווקא בוחר להקשיח את הטון. אחרי הרג 50 האיסלאמיסטים על ידי המשמר הרפובליקני ב־8 ביולי וסגירת תחנות שידור של האחים, מאיים הצבא לבצע גל מעצרים נרחב נוסף נגד האחים. בסוף השבוע הרג הצבא לפחות עוד 60 מתומכיהם.
הצבא הציב בפנים האחים אולטימטום, המחייב אותם לתמוך בהליך המעבר הפוליטי של אחרי הדחת מורסי. תמים יהיה לצפות שהאחים, אחרי שטעמו את טעם השלטון, ישובו למסגדים. האלימות לא צפויה להיפסק בקרוב.
נניח שהצבא יחליט לפנות בכוח את רובע נאצר שבו מפגינים זה כמעט חודש תומכיו של מורסי, או יבחר גם פעולה גדולה בסיני נגד המרד הבדואי או יקשיח את הדיכוי נגד האחים המוסלמים. לכל אלה יש מחיר. יש לצבא גם הסמכות להשיב את מצרים למצב חירום כמו פעם, דבר המתאפשר על פי החוקה הזמנית החדשה, בתנאי שהיא תוגבל לשלושה חודשים. כדי להאריכה נחוץ משאל עם, גם במצרים.
כבר היום אפשר לראות סדקים בקואליציה המצרית של אחרי מורסי. צעירי תנועת 6 באפריל הליברלית והזרם הסלפי לא נענו לצו הגיוס של הצבא ולא ירדו להפגין ביום שישי נגד האחים, בטענה כי פעילות הצבא מנוגדת לאופי הדמוקרטי שהובטח בתקופת המעבר הנוכחית. גם האיחוד האירופי וארה"ב מתחילים לחוש אי נוחות מהתמונות המגיעות אלינו יום־יום ממצרים.
מצרים שהדיחה את מובארק לא פיללה כי תגיע ליום שבו תיאלץ לבחור בין הצבא לאחים. ובזמן שהדרך השלישית והדמוקרטית, זו של שלטון העם, עדיין רחוקה, לא נותר אלא לקוות שהוא לא ישלם מחיר דמים כבד מדי במאבק הקשה בין שני הכוחות החזקים באמת במדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו