הספורט זה רק תירוץ

יותר מ־8,000 ספורטאים מ־72 מדינות, נחתו בישראל בימים האחרונים לקראת "האולימפיאדה היהודית", הלוא היא המכביה ה־19, שנפתחה רשמית אמש בטקס הפתיחה המסורתי, הפעם באיצטדיון טדי בירושלים.

השתתפתי כטניסאית בלא פחות מארבע מכביות שונות, ואי שם במחסן ביתי טמונות 12 מדליות בצבעים שונים של המפעל הזה, שלא משנה איך נהפוך את זה, תמיד היה ונותר שנוי במחלוקת.

על החשיבות החברתית, היהודית והתדמיתית של המכביה אין כמעט חולק. פעם בארבע שנים מתקבצים לכאן אלפי יהודים מהגולה על בני משפחותיהם. הם מכירים את ישראל, מטיילים בה, לומדים או משפרים את השפה העברית, ובחלקם נטמן זרע קטן של סיכוי לעלייה לישראל. אם יהודי טוב מארה"ב בסופו של דבר יעלה ארצה בעקבות הביקור שלו במכביה, או בחורה יהודייה מבית טוב מאוסטרליה או מבלגיה תתאהב כאן בישראלי "צבר" כשר למהדרין - הרי המפעל הענק הזה כבר ייחשב כהצלחה.

פעם חשבו מארגני המכביות שעצם ההצלחה שבארגון מפעל לוגיסטי גדול ומסובך שכזה, נותן להם לגיטימציה לחלום על ארגון אולימפיאדה של ממש גם לגויים. מובן שהחלום הזה הפך כבר לפני 16 שנה לסיוט במהלך טרגדיית גשר המכביה, שהתמוטט כשספורטאים עשו את דרכם לטקס פתיחת המכביה ה־15, כך שגם תדמיתית זה לא תמיד היה סיפור הצלחה.

מבחינה ספורטיבית, יש כאן כבר סיפור אחר לחלוטין. זה שנים ארוכות שהמכביה, לא נעים להגיד, "פשטה רגל". אם פעם היו מגיעים לכאן ספורטאי ענק דוגמת טל ברודי בכדורסל או מארק ספיץ השחיין היהודי האגדי, הרי כבר שנים שספורטאים ברמה גבוהה של ממש אנחנו לא רואים כאן. המכביה הפכה עם השנים לקוריוז נחמד, לתחרויות ברמה של ספורט עממי טוב, ובעיקר למאגר שידוכים לא רע שיכול להבטיח שתהיה אולי קצת פחות התבוללות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו