סיפורים של לילות רמדאן

צום הרמדאן שחל בימים אלה משמש תקופה שבה פורחים במדינות ערב והאיסלאם הלקחים האיסלאמיים מן העבר, המשמשים לעיצוב הדור לעבר חזון "אומת האיסלאם" שתשלוט בעולם. לקחים אלה, המושמעים בכל השנה במסגדים, מוצגים בלילות רמדאן באמצעות סדרות טלוויזיה ורדיו.

סדרות אלה כובשות את המסכים בעולם האיסלאמי, על כל זרמיו. הן מבליטות את פלגנותם, בוגדנותם, חמדנותם, שקריהם וסכסכנותם של היהודים בתוך עצמם וכלפי האחרים. מסריהן מבליטים את ניסיונם של היהודים להרעיל את מוחמד ואת בגידתם בו בקרב "השוחה" באלמדינה. הן מדגישות את תחושת העליונות של היהודים ואת שנאתם למוסלמים.

שיעורי הצפייה הגבוהים בזמן הארוחה המפסקת (ה"איפטאר") והפופולריות שלה זוכים סיפורי לילות הרמדאן ("אמסיאת רמדאניה") מקנים לסדרות האנטישמיות הללו ולמפיקיהן מקום של כבוד במחזאות, בפילוסופיה ובתיאולוגיה הערבית והאיסלאמית. אזרחים רבים במדינות ערב, המצויים במהפכה ובמצב כלכלי קשה ונתונים להפצצות ולרצח המונים, צופים בסדרות אלה ומתרפקים על עוצמת העבר בתקווה שעוד תשוב.

חלק ניכר מסיפורי לילות הרמדאן מציגים את היהודים כיום כמכשול לאיסלאם וכמי שמערימים בזדון ובנוכלות קשיים בפני התעצמותו. מכיוון שכך נגזר דינם של היהודים, הציונים והישראלים לשמד ב"פלשתין" שאותה "שדדו". לקח זה יתקיים ממש לפי המופת שהותיר מוחמד, שגירש את שבטי היהודים מחצי האי ערב ושחט כ־700 מיהודי ח'יבר, שנשיהם וילדיהם נמכרו לעבדות. כחלק מנרטיב זה מוזכרת גם שבויה יהודייה שמה צפייה, שבלילה שבו נשחטו יקיריה הובלה לשמש באוהלו של מוחמד ואחר כך התאסלמה (כמובן, מרצונה).

בעוד כל מי שמעביר שבב ביקורת על האיסלאם נחשב ל"איסלאמופוב", מציגות סדרות הרמדאן את היהודים כאויב האלוהים. באופן הגובל בכפירה באיסלאם יש התעלמות מכוונת מפסוקי הקוראן הקובעים כי היהודים הם העם הנבחר, יורשיה החוקיים של ארץ ישראל וירושלים. שיבת היהודים לארצם היתה יכולה לשמש למוסלמים הוכחה לנכונות נבואות האיסלאם, אך הם בוחרים להתכחש לכך משיקולים פוליטיים.

צופה מערבי הנחשף ל"יצירות" הגרוטסקיות הללו, גם אם הוא מכיר את האנטישמיות המערבית "הרעילה הישנה והטובה", משתאה לנוכח הבנאליות עתירת השגיאות ההיסטוריות והאמנותיות המאפיינת אותן. גם רמתם האינטלקטואלית של היוצרים ושל הצופים בהן מעוררת יותר מתהייה. לילות רמדאן מלמדים כי מדובר בתוכנית השמדה המחייבת את ישראל להימנע מלפעול לפי אשליות אופטימיות ומרשמי הלקאה עצמית הנובעת מ"נזיפות העמים".

אי הנכונות של הפלשתינים לוותר על ה"שיבה" לישראל בגבולות 67' וסירובם להכיר בישראל כמדינת העם היהודי הם חלק מהאג'נדה העתיקה של ח'יבר. איננו זקוקים להכרת הפלשתינים, שנולדו אך אתמול. אפילו תביעתם לשחרר רוצחים ערבים אזרחי ישראל כמחווה לרמדאן היא חלק מאי הכרתם בריבונות ישראל על כלל אזרחיה, ויש לדחות זאת.