התלות ביבוא מסוכנת: ישראל חייבת לחזק את ייצור המזון המקומי

בעידן של שיבושים עולמיים ומתיחויות גיאופוליטיות, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להסתמך על יצרנים זרים ועל עידוד יבוא ללא סוף - מה שנכון בנשק, נכון על אחת כמה וכמה במזון. הממשלה הנכנסת נדרשת להיפוך כיוון אסטרטגי: הכרה בחקלאות ובתעשיית המזון כתשתיות חיוניות, והשקעה לאומית רחבת היקף בכושר הייצור המקומי, ביעילות הייצור ובחדשנות.

עם כינונה של הממשלה החדשה וכניסתה למסלול עבודה, נפרשת בפני מקבלי ההחלטות שורת אתגרים לאומיים כבדי משקל. לצד הנושאים הביטחוניים והמדיניים הניצבים בראש סדר היום, מתחדדת הבנה עולמית חדשה: ביטחון לאומי אינו מסתכם בהגנה על הגבולות, אלא נשען על חוסנן של התשתיות הקיומיות של המדינה: אנרגיה, מים ומזון.

במשך שנים התבססה המדיניות הממשלתית על הנחת עבודה שלפיה פתיחה בלתי מוגבלת ליבוא היא חזות הכל. אלא שהאירועים הגלובליים בשנים האחרונות ממגפות, דרך מלחמות הוכיחו כי הקונספציה של תלות עיוורת באוניות מעבר לים מסוכנת לקיומנו. עבור ישראל, המתפקדת כ"כלכלת A" תחת איומים ביטחוניים ומדיניים, נדרשת כעת מדיניות הפוכה בתכלית: לא עוד עידוד יבוא חסר מעצורים על חשבון הבסיס המקומי, אלא הצבת עידוד הייצור הישראלי כיעד אסטרטגי עליון.

תעשיית המזון כבלם זעזועים וכרשת ביטחון לאומית

בחינת הנתונים הכלכליים לאורך 15 השנים האחרונות שופכת אור ברור על התנהלות היצרנים המקומיים: בעוד מדד מחירי המזון לצרכן עלה בכ-30% (כ-29.5%), מדד תפוקות היצרן לשוק הסיטונאי (בפועל המחיר בשער המפעל) עלה באותה תקופה בכ-18% בלבד.

התמונה מתחדדת בהשוואה בינלאומית: באותה תקופה ממש, מחירי המזון באירופה זינקו בכ-57%. המשמעות הכלכלית היא אחת: תעשיית המזון הישראלית לא רק שלא ליבתה את עליות המחירים, אלא שימשה כבלם זעזועים שספג התייקרויות עולמיות ומיתן את קצב העלייה בישראל.

מערך המזון המקומי מהווה רשת ביטחון אדירה: הוא כולל יותר מ־2,400 מפעלי ייצור, מעסיק כ־209 אלף עובדים (74 אלף מהם ישירות, רובם בפריפריה) ומספק כיום 75% מכלל המזון הנצרך ו־85% מהמזון הרגיש. בתוך המערכת המורכבת הזו, מפעלי המזון הגדולים מהווים את עמוד השדרה של האספקה הסדירה, בעוד מפעלי המזון הקטנים והבינוניים משמשים כיתרת מערכת הדם המזרימה גיוון, גמישות ייצורית, חוסן תעסוקתי בפריפריה ויכולת תגובה מהירה.

אולם מערך זה כולו מתמודד עם פער פריון של כ-30% מול ממוצע ה-OECD ועם גידול מואץ באוכלוסייה, הצפויה לחצות את רף ה-16 מיליון תושבים. החלפת התעשייה הזו ביבוא אינה מייצרת פתרון ארוך טווח, אלא יוצרת תלות מסוכנת מאין כמותה.

החקלאי בשדה והפועל במפעל אינם ענפים מבודדים; הם שתי חוליות שמשלימות זו את זו במערכת אספקה אחת. ללא חקלאות מפותחת אין תפיסת קרקע, אין תוצרת גלם, וללא תעשייה חזקה אין יכולת לעבד, לשמר ולארוז מוצרים להבטחת אספקה רציפה בשגרה ובחירום.

התוכנית לחיזוק הייצור המקומי

תוכנית רב־שנתית משולבת לחיזוק כושר הייצור העצמי תכלול את המרכיבים הבאים: השקעה מאסיבית בפריון ובטכנולוגיה - תוכנית השקעות רב־שנתית של כ־3.75 מיליארד שקלים להטמעת אוטומציה וטכנולוגיות מתקדמות, במטרה לסגור לפחות 50% מפער הפריון מול ה־OECD. ביסוס החקלאות כמנוע צמיחה - יעד להגדלת הייצור הצמחי ב־65% עד 2050, תוך מתן סבסוד ישיר לחקלאים באופן זהה לנהוג באירופה ושמירה על הגנות נדרשות מפני פגיעה בלתי הפיכה בייצור המקומי.

בנוסף, התוכנית תכלול ביטול חסמים והסרת בירוקרטיה מיותרת: מעבר לרישוי ייצור הצהרתי לעשר שנים, המבוסס על תקינה אירופית וניהול סיכונים (HACCP), ואימוץ עיקרון של אפס סובלנות לסטנדרטים כפולים בין תוצרת מקומית למוצרי יבוא. וכן, שקיפות ומדידה מלאה כדי לוודא שמאמצי ההתייעלות בייצור וההשקעה המשותפת לתעשייה והמדינה אכן משרתים את הציבור, הקמת רשות מזון לאומית: מנגנון תיאום בין-משרדי קבוע שימדוד ויוביל את המדיניות על פי ארבעה מדדים: ביטחון מזון ויכולת ייצור, יעילות ופריון, בטיחות איכות ותזונה, ויציבות כלכלית כוללת.

מדינה הבוחרת להישען באופן בלעדי על יבוא מוותרת על נכס אסטרטגי ראשון במעלה. הממשלה החדשה נדרשת להוביל מפנה תפיסתי: לשים קץ למדיניות עידוד היבוא ללא סוף, ולהשקיע בבניין הכוח, בעובדים, בשדות ובמפעלים המקומיים שיבטיחו את עצמאותה התזונתית של ישראל.