שרה ופול בוקבינדר לא תכננו להקדיש את חייהם להצלת דביבונים. לפני תשע שנים, כשביקשו מהם לקלוט שני גורי דביבונים נטושים ופצועים, הם חשבו שמדובר בסידור זמני בלבד. אך המפגש עם שני הגורים, שאותם כינו סטנלי ולורל, שינה את חייהם - והוביל אותם להקים מרכז שיקום שבו טיפלו מאז במאות בעלי חיים.
פול, בן 66, הוא וטרינר שהתמחה בטיפול בחתולים ובכלבים, אך לא ידע כיצד לטפל בדביבונים. בני הזוג הסכימו לשכן את הגורים במחסן האופניים שלהם בזמן שיחפשו משקם חיות בר מוסמך שיוכל לקבל אותם אבל מקום כזה לא היה בנמצא. כעבור ימים אחדים סטנלי ולורל מתו, ובני הזוג קברו אותם בחצר ביתם. "בכינו כשנאלצנו לקבור אותם". עבור בני הזוג, האובדן הפך לנקודת מפנה: הם החליטו לעשות כל שביכולתם כדי שמקרים דומים לא יישנו.
"יש מאחורי העיניים שלהם אינטליגנציה, וברגע שמתחברים אליה, זה לא דומה לשום בעל חיים אחר", סיפרה שרה, בת 54. "זה פשוט עוצר נשימה".
מכרו את הבית והקימו מרכז שיקום
בני הזוג רכשו שטח של כ־53 אקרים בעיירה ארלוויל שבמדינת ניו יורק, ובשנת 2018 הקימו בו את מרכז שיקום חיות הבר צ'רלס נ' גורדון, הקרוי על שם דודו המנוח של פול. לדבריהם, בעקבות הירושה שהותיר להם, השניים הצליחו לממן את הקמת המרכז.
בשנה שלאחר מכן הם מכרו את ביתם ועברו להתגורר במקום. מאז השקיעו כמעט את כל זמנם ואת חסכונותיהם בטיפול בדביבונים נטושים ופצועים, במטרה לשקם אותם ולהשיבם לטבע.
הערכתם היא כי עד כה סייעו ליותר מ־800 דביבונים. המחויבות שלהם לבעלי החיים עמוקה כל כך, עד שאפילו על טבעות הנישואים שלהם חרוטים ציורים של דביבונים.
"אנחנו תמיד אומרים זה לזה שאנחנו לא אלה שחשובים כאן. הדביבונים הם אלה שחשובים", אמר פול. "ואם אנחנו צריכים לסבול כדי לעזור להם, כל עוד אנחנו מסוגלים לעשות זאת מבחינה גופנית ונפשית, נמשיך".
שרה סיפרה כי בכל בוקר היא מתעוררת עם אותה שאלה: "מה אני יכולה לעשות היום כדי להפוך את החיים של דביבון לטובים יותר?"
המחויבות גבתה מבני הזוג מחיר אישי. הם ויתרו על חופשות, על מפגשים משפחתיים ועל שעות שינה רבות כדי לטפל בבעלי החיים. שרה אף סיפרה בהומור כי אמה השלימה עם העובדה שנכדיה הם, במידה רבה, דביבונים.
יותר מ־200 בקבוקים ביום
האביב הוא התקופה העמוסה ביותר במרכז, משום שזהו הזמן שבו הדביבונים ממליטים. פקידי רשויות הטבע, וטרינרים, חברים ואנשים שאינם מכירים את בני הזוג מביאים אליהם גורים שננטשו או נפצעו. חלקם איבדו את אמם, ואחרים נפגעו מירי, נדרסו או סובלים ממחלות. בני הזוג אף מחזיקים ברכבם רשת וכפפות, למקרה שייתקלו בגורים פצועים או חולים הזקוקים לעזרה.
שרה מאכילה את הגורים מבקבוקים באמצעות תחליף חלב המותאם לבעלי החיים. הגורים זקוקים להאכלה בין פעמיים לשמונה פעמים ביום, והיקף העבודה בעונת ההמלטות עלול להיות עצום.
האביב הראשון שלה בתפקיד היה קשה במיוחד: היא עברה יותר מ־200 בקבוקי האכלה ביום.
"ברגע הראשון שבו האכלתי גור דביבון מבקבוק, הבנתי למה הידיים שלי נועדו", סיפרה.
כשהדביבונים מגיעים לגיל של כשלושה חודשים, שרה מעבירה אותם למתחמים שבהם הם יכולים ללמוד לחפש מזון באופן עצמאי. במקום מפוזרים אגוזים, ביצים, תולעים וצרצרים, שחלקם קבורים באדמה כדי לעודד את הגורים לחפור ולחפש מזון כפי שיעשו בטבע.
המתחמים כוללים גם ערסלים, סולמות ונדנדות צמיגים, שעליהם יכולים הדביבונים לטפס ולהתאמן.
המטרה: להחזיר את הדביבונים לטבע
למרות הקשר העמוק שנוצר בין בני הזוג לבעלי החיים, הם משתדלים להימנע מאינטראקציה מיותרת איתם. שרה אף מעדיפה שאנשים לא ידברו בקרבת הדביבונים, כדי שלא יתרגלו לנוכחות בני אדם ולא יפתחו תלות בהם.
הסימנים לכך שדביבון מוכן להשתחרר לטבע ברורים: הוא מתחבא מבני אדם, נוהם לעברם ומנסה לברוח. לרוב, הסימנים האלה מופיעים בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו.
כל שחרור מלווה בהתרגשות ובעצב, אך בני הזוג יודעים שהדביבונים מקבלים הזדמנות לחיים עצמאיים. המרכז גובל בשטח של כ־600 אקרים של יער מדינתי, המספק להם מרחב לחקור ולחיות בטבע: "זה כמו שהילד שלך עוזב לקולג'", אמרה שרה, "רק שבמקרה הזה לא נראה אותו שוב לעולם".
ומה עם דביבונים שלא יוכלו לחזור לטבע?
בני הזוג מחזיקים במקום כ־24 דביבונים שלדעתם לא יוכלו לשרוד בטבע בגלל פציעות או מגבלות גופניות. ביניהם נמצא פינט, הסובל מהפרעה במערכת שיווי המשקל שמונעת ממנו לרדת מטיפוס, וטריבל, שנולדה עם רגליים קצרות כל כך שאינה מסוגלת לטפס. בני הזוג מוציאים אותה לטיולים בעגלת תינוקות. עבור שרה ופול, הצלחה אינה נמדדת במספר בעלי החיים שהם מצליחים להציל בלבד, אלא גם ביכולתם להיפרד מהם ולאפשר להם לחיות ללא בני אדם. תשע שנים אחרי שאיבדו את סטנלי ולורל, בני הזוג ממשיכים להקדיש את חייהם למטרה אחת: לתת לדביבונים הזדמנות שנייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו