רשת החדשות האמריקנית CNN דיווחה כי ארצות הברית שוקלת שימוש בפצצה הכבדה ביותר בבעלות חיל האוויר האמריקני במידה ותחודש הלחימה נגד איראן.
פצצת ה-MOAB (Massive Ordnance Air Blast), המוכרת בכינוי הציבורי "אם כל הפצצות", היא אחת מכלי הנשק הקונבנציונליים העוצמתיים ביותר שיוצרו אי פעם, ופיתוחה מהווה פרק מרתק בהיסטוריה של המערך האווירי האמריקני. פיתוחה של הפצצה החל בשנת 2002 במעבדות המחקר של חיל האוויר האמריקני (AFRL), במטרה להחליף את פצצת ה-BLU-82 "דייזי קאטר" ששימשה לפילוס מנחתים בג'ונגלים של וייטנאם ולניקוי שדות מוקשים. המתכננים ביקשו ליצור חימוש כבד ומונחה מדויק (באמצעות מערכת ניווט לוויינית - GPS) שיוכל להשמיד מתחמים תת-קרקעיים, מערכות בונקרים ומטרות שטח נרחבות.
הניסוי המוצלח הראשון של הפצצה, השוקלת קרוב לעשרה טונות ומכילה כ-8.5 טונות של חומר נפץ מורכב מסוג H-6, נערך במרץ 2003, ערב הפלישה האמריקנית לעיראק. למרות ייצורה המהיר והצבתה בזירה, הפצצה לא הופעלה אז בשל שיקולים מבצעיים והרתעתיים.
במשך שנים נותרה ה-MOAB בארסנל מבלי שנרשם לה שימוש מבצעי, עד לטבילה המבצעית הראשונה והיחידה שלה באפריל 2017. צבא ארצות הברית הטיל את הפצצה ממטוס תובלה מסוג MC-130 במחוז אצ'ין שבמזרח אפגניסטן, במטרה להשמיד מתחם מנהרות ומערות תת-קרקעיות ששימש את לוחמי שלוחת דאעש באזור. השימוש המבצעי הדגיש את תפקידה הראשי של הפצצה: השמדת תשתיות מבוצרות ונטרול איומים בשטחים הרריים או בנויים, תוך יצירת אפקט פסיכולוגי עצום של הדף ורעש המשתרעים על פני קילומטרים רבים. המנגנון שלה, המבוסס על פיצוץ תרמובארי קטלני המכלה את החמצן בסביבה וממוטט מבנים פנימיים, נועד בראש ובראשונה לחדור לחללים סגורים מבלי להזדקק לראש נפץ גרעיני.
על רקע המתיחות הביטחונית המתמשכת במזרח התיכון והתקדמות תוכנית הגרעין של טהרן, עולה שוב ושוב שאלת יעילותה של ה-MOAB בתרחיש של תקיפה נגד איראן. מומחים צבאיים מצביעים על כך שלמרות עוצמתה ההרסנית, הפצצה סובלת ממגבלות טקטיות משמעותיות שמקטינות את הסבירות לשימוש בה בזירה זו. ראשית, בשל משקלה וממדיה החריגים, לא ניתן לשגר את ה-MOAB ממטוסי קרב סטנדרטיים או ממפציצים חמקנים.
היא מחייבת שימוש במטוסי תובלה איטיים ופגיעים, מה שהופך את הפעלתה לבלתי אפשרית במרחב אווירי רווי במערכות הגנה אווירית מתקדמות כמו זה של איראן. שנית, מתקני הגרעין האיראניים המרכזיים, דוגמת פורדו, קבורים עמוק מאוד בתוך בונקרים חצובים בהרים. עבור מטרות מסוג זה, הפנטגון פיתח פצצה ייעודית אחרת – ה-MOP (Massive Ordnance Penetrating) – שהיא פצצה חודרת בונקרים כבדה המוטלת ממפציצי B-2 חמקנים, ונועדה לפצח שכבות בטון וסלע עבות לפני הפיצוץ. לפיכך, בעוד שה-MOAB נותרת כלי הרתעתי רב-עוצמה נגד כוחות קרקעיים, תשתיות פתוחות ומערכות מנהרות רדודות, הסיכוי לראות בה שימוש ישיר נגד ליבת פרויקט הגרעין האיראני נותר נמוך בהשוואה לחלופות החמקניות והחודרות של צבא ארצות הברית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו