בשעה 8:46 בבוקר, ב-11 בספטמבר 2001, טיסה 11 של אמריקן איירליינס פגעה במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי. עוד לפני ההתנגשות נרצח במחלקת העסקים דניאל לוין, ישראלי-אמריקני בן 31, קצין לשעבר בסיירת מטכ״ל וממייסדי ענקית האינטרנט אקמאי. הוא נחשב לקורבן הראשון של מתקפת הטרור ששינתה את אמריקה ואת העולם.
25 שנים אחר כך, התואר הזה הוא גם הסיבה ששמו מוכר - וגם המקום שבתוכו ננעל סיפורו. הרגעים שבהם ניסה ככל הנראה להתעמת עם החוטפים דחקו הצידה את סיפורו של נער עולה, חבר, בעל ואב, איש כוח ומחשבה ויזם יוצא דופן. שלושה מחבריו הקרובים מבקשים להחזיר לתמונה את האדם שחי לפני אותו בוקר, ולהסביר בזהירות מה אפשר לדעת - ומה אפשר רק להסיק - על רגעיו האחרונים.
משפחתו של לוין, ובהם הוריו, אשתו ובניו, העדיפה לאורך השנים לשמור את האבל במרחב הפרטי ולהימנע מראיונות. שלושת חבריו הסכימו להתראיין מתוך רצון להנציח את חברם, תוך כיבוד פרטיותה של המשפחה.
עולה חדש
אצל מיכה אבני, חבר נעוריו וכיום מנכ״ל קבוצת פנינסולה, שמורה בזיכרון ההתחלה בישראל כתמונה משפחתית. משפחתו עלתה לישראל באוגוסט 1984 והגיעה למרכז הקליטה במבשרת ציון. ״ישנו בערך 17 שעות״, הוא מספר. ״התעוררנו מדפיקה בדלת. זו הייתה פגי, אמא של דני. היא אמרה: ׳יש לי ילד בן 14, שמעתי שגם לכם יש בן בגיל דומה. הם חייבים להיפגש׳. דני היה למעשה אחד האנשים הראשונים שפגשתי בישראל״.
שתי המשפחות הגיעו מארה״ב בהפרש של שבועות. הנערים חלקו את חוויית העולה האמריקני, נסעו יחד לאולפן, הקימו להקת רוק ועבדו בפיצרייה. ״מעולם לא פגשתי אדם כזה. הוא הצטיין בכל דבר״, אומר אבני. בילדותו בדנוור ניגן לוין בכינור; בישראל התאמן בפיתוח גוף וזכה בתואר ״מר ישראל״ לנוער. בהמשך הגיע לסיירת מטכ״ל, לטכניון, ל-MIT ולבסוף לחברה שהקים, אקמאי. ״הכול אצלו היה גדול מהחיים: הכוח, האנרגיה, הכריזמה, האינטליגנציה והדחף״, אומר אבני.
מרקו גרינברג, חברו הקרוב וכיום מנכ״ל ומייסד-שותף של חברת התקשורת Thunder11, פגש את לוין ב-1986 במכון כושר בירושלים. גרינברג היה מבוגר ממנו בשש שנים, אך לדבריו דני היה לו לעיתים כמו אח גדול. ״הוא היה נועז, גיבור, דמות בממדים תנ״כיים״. את שניהם חיברה גם הזהות הכפולה: ״הוא היה גאה להיות אמריקני, ישראלי ויהודי״.
גרינברג מספר כי לוין ידע לזהות באחרים יכולות שהם עצמם לא ראו. כשגרינברג היסס אם יוכל לסייע בתחרות היזמות של MIT שממנה צמחה אקמאי, לוין מנה את כישוריו ושכנע אותו. בהמשך הייתה חברתו של גרינברג סוכנות יחסי הציבור הראשונה של אקמאי. ״הוא נהנה להרים את האנשים סביבו ולחלוק איתם את השמחה״, הוא אומר.
״טיל מונחה״
ליאור נצר, כיום מנהל ויועץ בכיר בתחומי הטכנולוגיה והמוצר, הכיר את לוין בסיירת מטכ״ל. המפקדים שיבצו אותם יחד שוב ושוב, גם לניווטים שנמשכו שבועות. ״בסוף זה כמו זוג נשוי, כולל הוויכוחים של זוג נשוי״, הוא מחייך. לדבריו, שניהם היו תחרותיים ואהבו טכנולוגיה, מדע ומתמטיקה.
ביחידה, מספר נצר, לא כולם הבינו איזה מוח נמצא בתוך הגוף העצום. פעם ראה חוברת של Sun Microsystems שלוין כתב בגיל 16. לדבריו, היא הייתה ברמה של ספרי ההנדסה שמהם למד לתואר.
ב-MIT, מהמוסדות האקדמיים המובילים בעולם בתחומי המדע והטכנולוגיה, פיתח לוין, בהנחיית פרופ׳ טום לייטון, שיטה שאפשרה לאתרי אינטרנט להיטען מהר יותר. השניים הקימו את אקמאי ב-1998, ולוין היה סמנכ״ל הטכנולוגיות שלה. החברה הונפקה בשנה שלאחר מכן והפכה אותו כמעט בן לילה למיליארדר על הנייר.
נצר, שהצטרף לאקמאי וניהל בה את תחום הייעוץ הטכני, מספר כי כשמהנדסים שעבדו עם לוין טענו שפיתוח מסוים אינו אפשרי - הוא הגיע בסוף השבוע ופיתח אותו בעצמו. ״הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר בחצי כוח. בסוף זה אחוז אחד השראה ו-99 אחוז זיעה, והוא ידע לתת את הזיעה״.
כשנה לפני מותו יצאו השניים להליכה בשכונת צ׳רלסטאון שבבוסטון. שם אמר לוין שכל חייו הרגיש כמו ״טיל מונחה״: הוא מסמן מטרה ופוגע בה. ״הוא הבין שזה גבה ממנו מחיר אישי״, מספר נצר. ״דווקא בשנה האחרונה הוא התחיל קצת להאט״ והחל, לדבריו, ״לעצור ולהריח את הוורדים״. ״זה אחד הדברים הטרגיים במותו, שהוא רק התחיל להרשות לעצמו את זה״.
במקביל להישגיו המקצועיים, מספר אבני, לוין שהיה ציוני נלהב, חשב גם על חזרה לישראל ועל שינוי שיטת הממשל. בשנת 2000 שאל אותו אבני מתי יחזור, תשובתו של דני הייתה: ״אשקיע מאות מיליוני דולרים. הדרך היחידה לשנות את השיטה היא להשיג רוב מוחלט בכנסת, כדי שאפשר יהיה לטפל בבעיות המבניות״, משחזר אבני.
לוין העריך שיזדקק לעוד שנה או שנתיים. ״מבחינתו, מה האתגר הבא? לא להקים עוד חברה, אלא לתקן את המדינה״. אבני משוכנע שלוין יכול היה להיות מנהיג בישראל, ומעבר לאובדן האישי, התרחש גם ״אובדן נורא למדינה״.
טיסה 11, ה-11 בספטמבר
לוין ישב במושב B9, בשורה שמאחורי המחבלים מוחמד עטא ועבד אל-עזיז אל-עומרי. דוח ועדת 11 בספטמבר קבע כי נדקר בידי אחד החוטפים, ככל הנראה סאטאם א-סוקמי, שישב ישירות מאחוריו. דיילת דיווחה בזמן אמת כי גרונו של נוסע בחלק הקדמי של המטוס שוסף, ודיילת נוספת דיווחה על אדם שנדקר במחלקת העסקים. מסמכי החקירה הציבו את קורבן הדקירה במושב B9.
במרוצת השנים התקבע הנרטיב שלפיו לוין ניסה להיאבק בחוטפי המטוס. הוועדה עצמה נקטה לשון מסויגת: ״ייתכן שניסה לעצור את החוטפים שלפניו, בלי לדעת שחוטף נוסף יושב מאחוריו״.
נצר כמעט היה על המטוס. שבוע או שבועיים קודם לכן הציע לו לוין להצטרף לנסיעה ללוס אנג׳לס ולרכוב שם על אופנועים. נצר סירב משום שלא רצה לעזוב את הצוות שניהל.
ב-11 בספטמבר הוא עבד מישראל. תוך כדי שיחת עבודה סיפר לו עמית ניו-יורקי שמטוס פגע במגדלים. כשפתח את הטלוויזיה וראה את הפגיעה השנייה, חשב בתחילה שזה שידור חוזר. בהמשך הודיע נשיא אקמאי לעובדים כי ככל הנראה לוין היה על טיסה 11.
גם אחרי 25 שנה, נצר מקפיד לסמן את גבול הידיעה. ״הכול כמובן ספקולציה״, הוא אומר. להערכתו, לוין הבחין באירוע חריג סמוך לתא הטייס ופעל אינסטינקטיבית. ״אני לא יודע אם ניסה להלום בהם, לאחוז בהם או להדוף אותם״. נצר מדגיש שהיה גורם הפתעה ושאין לדעת מה בדיוק ראה. ״אבל דני לא היה מסוגל לראות מצב שהוא יכול לעשות משהו לגביו, ולא להגיב. זה התאים לאופי שלו בכל צורה אפשרית״.
כשהזיכרון הופך לשדה קרב
גרינברג אומר שבהספד שנשא ב-MIT כשבוע לאחר הפיגועים השתמש בניסוח ״ההרוג הראשון במלחמה הראשונה של המאה ה-21״. עם השנים חש אי-נוחות מכך שלוין מוכר כמעט רק בתור ״הקורבן הראשון״. בעיניו זו כמעט המילה הכי פחות מתאימה לתאר אותו, אף שהוא מסייג: ״ובכל זאת, כן, הוא היה גם קורבן. אי אפשר להתחמק מזה״.
מה שמטריד אותו יותר הוא שהזיכרון הפך מסוגיה לאומית לסוגיה פוליטית. ״אלמלא ׳עיתונות יום השנה׳ סביב ציון 25 שנה, לאף אחד לא היה אכפת״, הוא אומר. ״ה-11 בספטמבר, וכעת גם ה-7 באוקטובר, יצאו מאוד מפוקוס אצל רבים, במיוחד אצל צעירים. אין פתרון קסם לדיסאינפורמציה, אבל צריך לתת פנים אנושיות לגיבורים ולספר את הסיפורים של מי שהיו שם״.
הוויכוח התחדד השנה סביב ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני. במהלך הקמפיין לראשות העיר התראיין אצל הסטרימר הפרוגרסיבי חסן פייקר, שאמר ב-2019 כי ״לאמריקה הגיע ה-11 בספטמבר״. לאחרונה חתם ממדאני על צווי הנצחה והיערכות לחירום, והעביר אחד מעטי החתימה ליועצו המשפטי הראשי, רמזי קאסם. קאסם ייצג בעבר את אחמד א-דרבי, שהודה בעבירות טרור הקשורות לפיגוע של אל-קאעידה במכלית נפט ב-2002. בעקבות הסערה קראו כמה משפחות שכולות לממדאני שלא להשתתף בטקס בגראונד זירו.
גרינברג מצטרף למתנגדים. ״אני לא תומך בראש העיר הנוכחי, ואני בטוח שגם דני לא היה תומך בו״, הוא אומר. ״אני עומד לצד המשפחות שמבקשות ממנו לכבד את הצורך שלהן להנציח את יקיריהן בלעדיו״.
עם זאת, הוא מדגיש כי מבחינת לוין לא הייתה סתירה בין מאבק בקיצוניות לבין הימנעות מהאשמה קולקטיבית. ״יש קולות מתונים בקהילות המוסלמיות, וצריך ליצור איתם קשרים ולחזק אותם. עם הג׳יהאדיזם והאיסלאם הקיצוני צריך להתמודד באופן ישיר, מפני שהם פוגעים לא רק ביהודים ובנוצרים אלא גם במוסלמים הגונים וחרוצים״.
״פספסנו פה מישהו גדול״, מסכם נצר. ״בעולם הטכנולוגיה לא הייתי מתפלא אם היום היה באותה קטגוריה של סם אלטמן, דריו אמודיי או אילון מאסק. היו לו האינטלקט, מוסר העבודה והדבקות במטרה. אבל בניגוד לדימוי הרובוטי שיש לפעמים לאנשים כאלה, דני היה מלא רגש. הוא היה מאוד אנושי״.
״חשבתי שאחזור בתוך חצי שעה״
את הבוקר ההוא ראתה טל שוסטר מן העבר השני של חלון זכוכית. כיום היא מכהנת כיו״ר משותפת של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקנית (IAC). אז הייתה צעירה בשנות ה-20 לחייה, בתחילת דרכה, שבועיים בלבד בתוך התמחות במריל לינץ׳, אחד מבתי ההשקעות הגדולים בעולם, בקומה ה-40 של בניין 2 במרכז הפיננסים העולמי, הסמוך למגדלי התאומים.
״הגעתי בסביבות 8:30-8:45. פתאום שמענו את הבום״, היא משחזרת. מן החלון שפנה אל המגדלים ראתה את המטוס פוגע ואת השברים נופלים. ״השארתי במשרד הכול, תיק, ארנק. חשבתי שנרד ואחזור צ׳יק-צ׳ק. אולי בתוך חצי שעה. בכלל לא תפסנו את ממדי האירוע״.
שוסטר סירבה להיכנס למעלית וירדה עם עמיתיה 40 קומות ברגל. היה לה יתרון לא צפוי: לפני מריל לינץ׳ עבדה כשנה וחצי בקונסוליה הישראלית, שם השתתפה שוב ושוב בתרגילי חירום. ״זו הייתה העבודה הראשונה שלי בחברה אמריקנית, עבודת החלומות״, היא אומרת. ״ופתאום קרה במציאות בדיוק הדבר שבקונסוליה התאמנו לקראתו. הייתי העובדת החדשה במחלקה, אבל היה לי ברור: יורדים עכשיו. לקחתי איתי את כולם״.
כשהגיעו ל-Winter Garden, אולם הזכוכית שבין הבניינים, פגע המטוס השני. ״כל המקום רעד, כל הזכוכיות. באותו רגע הבנו שזו לא תאונה ושאנחנו בתוך פיגוע. החלטנו פשוט לברוח כל עוד נפשנו בנו״.
בבאטרי פארק נחרט בה מראה החפצים שהושלכו על הקרקע: ״חגורות, משקפיים, נעליים, תיקים. אנשים זרקו כל דבר ורצו״. כמה מעמיתיה נשארו מאחור בניסיון לעזור. שוסטר הבינה שאין ביכולתה לסייע והחלה לרוץ צפונה לאורך הווסט סייד.
הטלפונים לא פעלו, וממכוניות שדלתותיהן נותרו פתוחות בקעו דיווחי הרדיו. ״הפחד הגיע שם: אתה מבין שאתה על אי ולא יודע איך תצא ממנו. שאלתי את עצמי אם עוד בניינים סביבנו עומדים להיפגע״.
באזור רחוב מספר 15 ראתה הקבוצה את אחד המגדלים קורס. שוסטר הצליחה להתקשר לבן זוגה, כיום בעלה. ״אמרתי לו: ׳אני בחיים׳. זה כל מה שרציתי שיידע״. בהמשך פונתה במעבורת לניו ג׳רזי, שם פגשה אדם מן הקונסוליה, שנדהם לראותה: ״את בחיים? היינו בטוחים שלא״.
אל המשרד חזרה רק חודשים לאחר מכן כדי לאסוף את חפציה. עמיתים רבים עברו למשרדים אחרים ולא רצו לשוב.
״נקודת חיבור בין שתי האומות״
שוסטר אינה מתארת את מה שנשאר בה כפחד, אלא כמוכנות. ״זה קרה, וממשיכים. יוצרים ובונים״, היא אומרת. ״אבל היכולת להגיב נשארה איתי. גם היום, בתפקיד שלי בארגון, אני מרגישה אחריות לקחת פיקוד, להכין את הקהילה, לעזור ולתת דוגמה אישית״.
מלבד לוין, בין הנרצחים היו עוד ארבעה ישראלים וישראלים-אמריקנים: אלונה אברהם, שי לוינהר, חגי שפי וליאון ליבור. אך לדברי שוסטר, החיבור אינו מתמצה בזהות הקורבנות.
״ה-11 בספטמבר הוא נקודת חיבור עצומה בין האומה האמריקנית לאומה הישראלית״, היא אומרת. ״בכל פעם שאני מדברת עם אמריקנים על טרור בישראל ועל ה-7 באוקטובר, 11 בספטמבר עולה מיד. שתי החברות מבינות את האיום הזה. אסור לנו לשכוח את זה״.
לדבריה, זו גם ליבת עבודתה ב-IAC: לבנות קהילה ישראלית-אמריקנית חזקה ולשמר את הקשר בין ארה״ב לישראל. בעודה מודאגת מן המרחק של צעירים מהאירועים ומהמידע הכוזב שהם מקבלים ברשתות החברתיות, כולל בקהילה היהודית והישראלית, היא אינה מציעה להשתיק את שאלותיהם.
״יש להם שאלות לגיטימיות, וזה בסדר. צריך לקחת את הזמן, לענות בסבלנות, ללמד, לחנך ולחבר, ותמיד לתת להם תחושת גאווה בזהות היהודית, הישראלית והאמריקנית שלהם״.
25 שנה אחרי שהשאירה את חפציה במשרד מפני שהייתה בטוחה שתשוב מיד, שוסטר מנסחת את מה שנשאר מן הבוקר ההוא כחובה מתמשכת: ״יש לי היום משימה, וצריך להשלים אותה: להמשיך לספר לדור הבא״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו