שינוי כיוון: טראמפ מצא את הבטן הרכה של איראן

הממשל האמריקני משנה כיוון מול איראן. לאחר חודשים של מהלומות צבאיות, הנשיא טראמפ חוזר לכלי המזוהה עם כהונתו הראשונה: לחץ כלכלי מקסימלי, שנועד לכפות על טהראן לפתוח את מצרי הורמוז ולהסכים לפתרון בסוגיית הגרעין. טראמפ כינה זאת ״D-Day  כלכלי״ – כינוי יומרני למהלך שאפתני, אבל נבון מאוד ביסודו.  

המעבר ללחץ כלכלי הוא גם הודאה במגבלות הכוח הצבאי להכניע את טהראן. איראן נפגעה קשות, אך המשטר עדיין עומד, ולפי שעה אין סימנים לתסיסה ציבורית מוגברת. במקביל, המלחמה פוגעת בפופולריות של טראמפ ומערערת את שוק האנרגיה העולמי, חודשים לפני בחירות האמצע.

היגיון נוסף הוא האינסטינקט הבסיסי של טראמפ הרואה במלחמה כלכלית ככלי מרכזי לקידום יעדיו במדיניות החוץ, כפי שמעידה מדיניות המכסים בה הוא נוקט מאז כניסתו לתפקיד.

ובכל זאת, למרות מה שנדמה, זהו הצעד הנבון ביותר: המשטר האיראני קיצוני מאי פעם, אבל גם חלש מאי פעם. המשטר בתצורתו הנוכחית לא ייכנע לעולם, ולפיכך הדרך היחידה להתמודד איתו היא לפעול בכלל הכלים הרלוונטיים על מנת להחליפו – ובראשם הכלי הכלכלי. טהראן יכולה להתמודד עם איום חיצוני, האיום הפנימי הוא זה שהיא באמת חוששת ממנו.

באופן פרדוקסאלי, המשטר מוטרד הרבה יותר מהעמקת הלחץ הכלכלי האמריקני מאשר עוד מערכה צבאית, ועדות לכך ניתן היה למצוא בהתבטאותו החריגה של נשיא איראן כי "הון וכסף רגישים מאוד לסיכון ואנחנו חייבים להסיר את הסיכון מהמדינה", ברמיזה עבה לצורך להגיע כעת להסכם מדיני.

עם המספרים קשה להתווכח: האינפלציה השנתית הגיעה בחודש יולי ל-66 אחוזים, ומחירי המזון והמשקאות זינקו בכמעט 130 אחוזים. הכלכלה צפויה להתכווץ ב-2026 בכ-5.5 אחוזים. לפי נתונים של המשטר עצמו, שכר המינימום מספיק לכשמונה ימי מחייה בלבד.

יותר ממיליון משרות אבדו בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה. ויצוא הנפט ירד בכ-86 אחוזים מהתקופה שלפני המלחמה. במילים אחרות, איראן סובלת בו זמנית ממיתון, אינפלציה קיצונית, שחיקת שכר, אובדן תעסוקה וצניחה במקור ההכנסה החשוב ביותר שלה.

אלה תנאי הפתיחה העגומים שעימם נכנסת איראן לקמפיין הלחץ הכלכלי האמריקני, והם רעים לאין שיעור מתנאי הפתיחה עימם התמודדה – לא בהצלחה רבה - בימי ממשל טראמפ הראשון.

כדי להוסיף על הבעיות, איחוד האמירויות החליט להשעות את הסחר והפעילות הפיננסית עם איראן. זו מכה קשה: לפני המלחמה עברו דרכה יותר מ־30% מהיבוא האיראני, והיא שימשה במשך שנים צומת מרכזי ליצוא מחדש, להעברות כספים ולעקיפת הסנקציות עבור איראן.

המצוקה הזאת מסבירה את החרדה הניכרת בטהרן ואת מאמצי המשטר להרתיע את ארה״ב ושותפותיה מהידוק הלחץ. מוחסן רזאא׳י, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, הזהיר כי איראן תגיב ״בעוצמה של רעידת אדמה״ למדינות שיצטרפו למערכה הכלכלית.

במקביל, ה־Financial Times  דיווח כי כוחות איראניים בחנו תקיפת נכסים צבאיים אמריקניים בבולגריה ובקפריסין, אם וושינגטון תחדש את המערכה הצבאית. בזירה הפנימית, המשטר נוהג בזהירות רבה מבדרך כלל:

חוק החיג׳אב המחמיר נותר מוקפא, בין היתר מחשש שאכיפתו תצית מחדש את המחאה, והרשויות מסתפקות לעת עתה באכיפה סלקטיבית ועקיפה. המשטר האיראני מפגין נוקשות כלפי חוץ ורכות (יחסית) כלפי פנים, בזוכרו כי האיום האמיתי לקיומו לא נשקף מהצי החמישי האמריקני אלא מהרובע החמישי של טהראן.

קשה לנבא אם הלחץ יביא לשינוי בטווח הקצר, וממילא ספק אם יש משהו שיכול לשנות את עמדתה המתריסה של איראן. המשטר עדיין מסוגל לדכא את אזרחיו ולפגוע ביריביו, וייתכן שיידרשו גם מהלומות צבאיות נוספות.

ובכל זאת,  טראמפ מצא את נקודת החולשה המרכזית של טהראן: הכלכלה ויכולתה לספק לאזרחיה חיים בכבוד. בכך סולל הנשיא את הנתיב האפקטיבי ביותר להפלת המשטר בשנים הקרובות, דווקא בהשראתו של הקמפיין המפורסם של הנשיא הדמוקרט ביל קלינטון ב-1992: ״זו הכלכלה, טמבל״.