מותו של סמל משה יצחק הכהן כץ, בן 22 מניו הייבן, קונטיקט, שנפל בשישי בקרב בדרום לבנון, הותיר לא רק את משפחתו אלא קהילה שלמה בארה"ב שבורה וכואבת. אך מעבר לטרגדיה, סיפורו של כץ חושף גם את הסיפור הרחב יותר של קהילת חב"ד קטנה אך מגובשת, שממנה צמח, ואת הערכים שהובילו אותו לבחור לעזוב חיים נוחים ולהתגייס לצה"ל.
שלום ורוזי, שכני המשפחה בניו הייבן, הכירו את משה ומשפחתו לאורך השנים, ומשרטטים דמות של צעיר שקט, אך בעל לב גדול ותחושת שליחות עמוקה.
"משה היה ילד שהיה מאוד דומה לאביו, מנדי", סיפר שלום. "אדם טוב לב, שהיה ממש נותן את החולצה שלו כדי לעזור ליהודי אחר, לכל אדם שצריך. הוא היה יוצא מגדרו עם חיוך על הפנים, בלי לחפש שום דבר בתמורה".
רוזי מוסיפה כי מעבר למעשים, מה שאפיין אותו יותר מכל היה אופיו: "אני לא זוכרת פעם אחת שהוא לא היה עם חיוך על הפנים. הוא לא דיבר הרבה, היה אדם של מעט מילים, אבל תמיד מחייך".
לדבריה, גם נסיבות מותו מתחברות באופן ישיר לאופן שבו גדל: "כששמענו איך הוא נתן את חייו, אמרנו לעצמנו שזה פשוט מסתדר. זה בדיוק איך שהוא גדל, לרוץ ולעזור".
שורשיו של כץ נטועים עמוק בקהילה המקומית. משפחתו נמנית עם מייסדי קהילת חב"ד בניו הייבן, קהילה שהחלה כקבוצה קטנה של עשרות משפחות והפכה עם השנים למוקד יהודי משמעותי באזור.
"סבא שלו, משה יצחק, שעל שמו הוא נקרא, היה שליח חב"ד שנשלח לכאן על ידי הרבי הקודם", סיפרה רוזי. "המשפחה שלו כאן מאז שנות החמישים או השישים. הם הקימו את בית הספר העברי - האקדמיה העברית של דרום קונטיקט. יש קהילה כאן בזכות המשפחה הזאת".
הקהילה עצמה, לדבריה, עברה שינוי דרמטי לאורך השנים. "כשהגענו לכאן לפני יותר מעשרים שנה, היו אולי 30-40 משפחות. היום יש כבר מעל 200. יש שני בתי ספר, שתי מסעדות כשרות, חמישה בתי כנסת, כולל וישיבה גדולה. אבל מעבר למספרים, זו קהילה שמאוד תומכת ונותנת, כמו משפחה".
שלום מדגיש כי הצמיחה לא שינתה את אופייה: "יותר ויותר אנשים רואים את זה ומצטרפים. יש כאן משהו מיוחד - אנשים באמת דואגים אחד לשני".
אחד המרכיבים המרכזיים בעיצוב דמותו של כץ, לדבריהם, היה הבית שבו גדל. "יש הרבה חסד בקהילה הזאת", אומרת רוזי. "הרבה נתינה. הרבה עזרה לאחרים. זה משהו שרואים כל יום". שלום מוסיף: "אנחנו מלמדים את הערכים של הרבי מלובביץ': תורה, מצוות, לעזור לאחרים. יש כאן קרנות צדקה, ארגונים שעוזרים למשפחות, אפילו יוזמות חדשות שעוזרות למי שצריך לממן ברית מילה. זה קורה כל הזמן".
אני מבקש לשלוח תנחומים מעומק הלב למשפחתו של סמל משה יצחק הכהן כץ ז"ל, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שנפל בקרב בדרום לבנון.
— ישראל כ”ץ Israel Katz (@Israel_katz) March 29, 2026
משה בחר לעזוב חיים שלמים בארצות הברית, לעלות ארצה ולהתגייס לצה"ל מתוך תחושת ציונות ושליחות עמוקה.
אני מצדיע לו על גבורתו ועל תרומתו לביטחון מדינת ישראל,… pic.twitter.com/jTFc39k5n8
לדבריהם, גם דוגמה אישית בבית הייתה מרכיב מכריע. "אבא שלו הוא אחד מאנשי 'הצלה' הבודדים שיש כאן", ציינה רוזי. "זה מסביר מה הוא ראה בבית - לרוץ ולעזור".
בתוך ההקשר הזה, החלטתו של כץ להתגייס לצה"ל אינה נתפסת כחריגה, אלא כהמשך טבעי.
"הוא אמר לבן שלי שהוא עובד כאן בארה"ב ורוצה לעשות משהו יותר משמעותי עם החיים שלו", סיפר שלום. "אחרי שאחותו שירתה בצה"ל, הוא הרגיש שהוא רוצה ללכת בעקבותיה ולעשות משהו חיובי, שיעזור". לדבריו, "אני לא יודע אם זה היה לעזור לאחרים או יותר לשרת את המדינה, אבל זה היה לחפש משמעות ומטרה. זה היה השלב הבא שלו".
הבחירה הזו מדגישה היבט חשוב: בעוד שבקרב הציבור החרדי בישראל שירות צבאי אינו מאוד נפוץ, ישנם צעירים מחב"ד בתפוצות שבוחרים מיוזמתם לעלות לישראל ולהתגייס. "זה לא משהו שמדברים עליו כל הזמן", אומרת רוזי, "אבל מאז 7 באוקטובר יש יותר רצון אצל צעירים להתגייס. ואנחנו גאים בזה שהבנים שלנו משרתים בצה"ל".
הבשורה על נפילתו הכתה את הקהילה בעוצמה
"היינו מעבר למרוסקים", סיפרה רוזי. "שבורי לב. כולם מרגישים כאילו איבדנו אחד משלנו, כמו אחד הילדים שלנו".
שלום מתאר את הרגעים הראשונים לאחר קבלת ההודעה: "בשישי ב-23:30 נציגי ממשלת ישראל הגיעו להודיע לאבא שלו. הוא הגיע אליי הביתה להגיד לי בשבת בבוקר, בסביבות תשע. מאז הבית שלהם היה מלא באנשים. אי אפשר היה אפילו להיכנס מרוב אנשים שבאו להיות איתם".
לדבריהם, הקהילה עדיין מתקשה לעכל את האובדן. "זה קרה כל כך מהר", אמר שלום. "ייקח זמן עד שזה יחלחל".
עם זאת, כבר ניכרות יוזמות להנצחתו. "הנשים ערכו התכנסות בשבת לכבוד נשמתו", סיפרה רוזי. "היה קידוש לבנה לזכרו. וחברים שלו כבר התחילו לכתוב ספר תורה לזכרו". מעבר לאבל, סיפורו של כץ מהווה עבורם גם תזכורת עמוקה יותר. "זה מזכיר לנו לחבק את הילדים שלנו", אמר שלום.
רוזי מוסיפה: "זה גם מזכיר לנו כמה הילדים סופגים ממה שהם רואים בבית. משה ראה בבית שלו לרוץ ולעזור. ככה הוא חי, וככה הוא גם נפל".
היא מדגישה את הפער בין חיי הקהילה בארה"ב לבין המציאות בישראל: "כאמריקנים, לפעמים קשה לנו להבין את זה. אבל זו תזכורת כואבת למציאות בישראל, שבה משפחות מאבדות ילדים כל הזמן".
ובכל זאת, בעיניהם, דווקא הבחירה שלו מעניקה משמעות מיוחדת: "זה ילד שלא היה חייב ללכת", אומרת רוזי. "הוא בחר לקום מהנוחות שלו בארה"ב וללכת לתת את החיים שלו כדי להילחם עבור ישראל והעם היהודי. זה מעורר הערצה".
כשנשאלו כיצד היו רוצים שיזכרו אותו, תשובתם חזרה לאותם ערכים בסיסיים שהובילו אותו.
"להנציח אותו זה לעשות מה שהרבי מלובביץ' אמר, וזה מעשה טוב למען אדם אחר", אמר שלום. "להעביר את זה הלאה".
"לצאת מגדרך לעזור למישהו", סיכמה רוזי. "אבל לעשות את זה עם חיוך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו