אני שב מביקור קצר בניו יורק. יש רק נושא אחד בלבד שמושל בכל השיחות ברשתות החברתיות, מדובר בכל פה: הבחירות לראשות עיריית ניו יורק, שיתקיימו ביום שלישי הקרוב ויביאו ככל הנראה לכניסתו של ראש עיר בן 34 ל"סיטי הול" של העיר - זוהרן ממדאני.
אבל מה הבעיה בעצם?
תחילה, אדם זה, שעל פי כל הסקרים מוביל בפער ניכר על יריביו אנדרו קומו וקורטיס סילווה, נטול כל ניסיון פוליטי. אין לו שום תוכנית פוליטית ראויה לשמה לבד מכמה החלטות דמגוגיות, פופוליסטיות ולא ניתנות למימוש.
אין דבר שמצביע על כך שהוא יהיה מסוגל לנהל תקציב של 110 מיליארד דולר, להוביל 300 אלף עובדי עירייה, בקצרה: לעמוד בראש מדינה בתוך מדינה, עירם של פיורֶלו לה גווארדיה, של אד קוץ', של פליקס רוהטין ושל מייקל בלומברג.
ודבר אחרון - אך בהחלט לא חביב: מתחילת הקמפיין שלו הוא דבק בטענות נגד ישראלים ונגד יהודים. טענות אלימות באופן חסר תקדים, שאינן נופלות באלימותן מהטענות של רימה אסן או של ז'אן לוק מלאנשון בצרפת.
לעצור את רה"מ
תשפטו בעצמכם: האדם שלפי כל הסיכויים יהפוך לראש העיר של ניו יורק הוא תומך נלהב של החרם על מדינת היהודים היחידה בכדור הארץ. הוא נמנע אגב מלומר "מדינת היהודים", ומלהכיר באופייה היהודי של המדינה שבנו ניצולי הפוגרומים והשואה לפני 78 שנים. הוא אינו מסתיר את העובדה שנכנס לפוליטיקה דרך המאבק הפלשתיני - ואפילו בזכותו. הוא מאמץ בלב שלם וללא סייגים את הטענות המוטחות בישראל, המאשימות אותה בהרעבה מאורגנת וברצח עם.
הוא טוען, ושב וטוען, שיהיה זה נהדר לראות את ראש ממשלת ישראל נעצר אם הוא יעז להניח את כף רגלו בניו יורק, למשל באספה הכללית של האומות המאוחדות. בעיניו ירושלים תהיה הבירה של מדינה נאצית המבצעת רצח עם, והוא משווה ללא כל נקיפות מצפון את האינתיפאדה הפלשתינית למרד גטו ורשה. הוא מגנה, כמובן, את 7 באוקטובר - אבל כמס שפתיים ובתנאי שמגנים באותה נשימה את ה"כיבוש" וה"אפרטהייד".
אין לו שום טענות כלפי הפרויקט להפוך את האינתיפאדה לבינלאומית (Globalize the Intifada). ואם למילים יש משמעות, ומכיוון שאין חיילי צה"ל הממוקמים במנהטן - עד כמה שאני יודע - המשמעות היא שהוא אינו מתנגד לרעיון שבו הופכים למטרות את כל האזרחים היהודים, היכן שלא יהיו, ולמה לא - אפילו ברחובות ניו יורק.
ולבסוף עלי להוסיף כי ברגע שראש עיריית ניו יורק העתידי (למרבה הצער) ידבר על הטרגדיה האמריקנית של 11 בספטמבר (כשם שעליו לעשות), יש קורבן אחד - אך ורק אחד - שייחלץ ממנו דמעה. לא מדובר כמובן ב־3,000 הניו־יורקרים שמתו במגדלי התאומים הבוערים, אלא בדודתו שלבשה רעלה ולא חשה "בטוחה" ברכבת בשבועות שלאחר מתקפת הטרור הקטלנית.
הפור עוד לא נפל, כמובן. שני יריביו העיקריים יכולים לכרות ברית וליצור גוש חוסם.
בתי הכנסת של ניו יורק פועלים, כדוגמת בית הכנסת בפארק אבניו של הרב אליוט קוסגרוב, ויצאו משאננותם. אני אף משער שהשמירה עליהם תגבר בימים הקרובים.
שבר בברית עם עַם הספר
ואולי ההכרזות של ראשי החברות (מי שבאמת מספקים עבודה לעיר) יבהירו שהם אינם מהססים לעזוב את העיר ולהתיישב במדינה שכנה, אם ראש עיר אנטישמי יקבל את מושכות העיר, ואף יגרמו למצביעים לחשוב לפני שהם יבצעו שגיאה שאין עליה כפרה.
אבל רוב הסיכויים שהמצביעים לא ישעו לאזהרות וישיבו להן בקשקושים מן הסוג "אמריקה אינה מוצעת למכירה". 4 בנובמבר יהיה, אפוא, תאריך שחור ליהודי ניו יורק. עלבון לזיכרונם של סול בלו, אלי ויזל ולאונרד ברנשטיין. יריקה בפרצופה של אמה לזרוס, המשוררת שדבריה מאירי הפנים לכל הנדכאים והחלכאים חסרי השם והמולדת שהגיעו לאליס איילנד חרוטים על בסיס פסל החירות.
תאריך זה יהיה תחילתו של שבר בברית החילונית שנרקמה בין העיר העולמית ועם הספר. רעידת אדמה בתולדות היהדות הזאת, שמצאה בניו יורק, בשעה שבכל רחבי העולם רצו לכלותה, את המקום האחרון שבו יכלה לא רק להינצל, אלא להמציא את עצמה מחדש.
ואף מעבר ליהודים. זו כל המפלגה הדמוקרטית שתפנה את גבה למורשתם של ג'ון פיצג'רלד קנדי, של ביל קלינטון, של ברק אובמה ושל ג'ו ביידן, כדי לחבור לסיעה הממזגת את הדגל הירוק של חמאס עם דגל הפועלים - באמתלה של "אחדות המאבקים".
מצד אחד עומדים הבדלנים של "אמריקה פירסט". מצד שני אלכסנדריה אוקסיו קורטז ודומיה, שפריצת הדרך הזו בניו יורק תחזק את הפיתויים הטוטליטריים שלהם. ארצות הברית נמצאת בין הפטיש לסדן.
ואם העיר ניו יורק תיפול, כל העולם החופשי יאבד את שיווי משקלו.
תרגום: הוד יהודה הלוי ברדוגו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו