"ראיתי שאני עומדת בתוך אש": הניצולה מהפיגוע בקולורדו משחזרת

פיגוע הטרור נגד עצרת התמיכה בחטופים בבולדר שבקולרדו זיעזע את ארה"ב כולה, אך היכה בראש ובראשונה בתריסר ממשתתפי העצרת, אשר נפגעו משריפת בקבוקי התבערה.

אחת מהם, נטליה רזניק, מאושפזת עדיין בטיפול נמרץ כוויות בבית החולים המקומי, אך שומרת על אופטימיות ומבטיחה שאת הקול שלה ושל חבריה בעד המדינה היהודית איש לא יוכל להשתיק.  

רזניק, ילידת בריה"מ לשעבר ותושבת בולדר בהווה, חיה בארה"ב כבר 30 שנים. היא מודה שחייה טולטלו פעמיים בשנים האחרונות: פעם ראשונה כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה, ופעם שנייה ב-7 באוקטובר 2023, כשמדינת ישראל נפלה קורבן לטבח מזוויע.

"הרגשתי חוסר אונים, ואז חברה סיפרה לי על היוזמה "Run for Their Lives": אנשים בערים השונות של ארה"ב, שנושאים את תמונות החטופים הישראלים ודורשים לשחרר אותם", מספרת רזניק. "התברר שגם אצלנו נערכת עצרת כזו בכל יום ראשון. אני ובעלי החלטנו להצטרף. אמנם, כשהגענו בפעם הראשונה, הזהירו אותנו מפני פרובוקציות אפשריות, אולם התגובות העוינות הסתכמו רק בקריאות ותנועות גנאי לעברנו".

ב-1 ביוני נטליה ובעלה הגיעו לעצרת בפעם השנייה. הם החזיקו בידיהם את תמונות החטופים והתכוננו לצאת למסלול הקבוע של ההפגנה, בדרך לבניין בית המשפט, שלידו המארגנים היו אמורים לעצור ולהקריא את שמות החטופים. 

"אחד המארגנים עוד הספיק להתריע בפני המשתתפים שהאירוע עלול להיות מסוכן לנו", נזכרת רזניק. "הסתכלתי מסביבי, ראיתי קומץ של משתתפים, רק 29 איש, חלקם קשישים מופלגים וילדים, ועוד חשבתי לתומי מי באמת יתקוף קבוצה קטנה של אנשים נטולי נשק וחסרי הגנה. לא הספקתי לתת לכך את הדעת, כי שמעתי קול נפץ של זכוכית, ופתאום הרגשתי שהרצפה שעליה אני עומדת מקרינה חום בלתי נסבל. הסתכלתי למטה, וראיתי למרבה האימה שאני עומדת בתוך אש".

רזניק ופצועים נוספים פונו אל בית החולים. היא סובלת מכוויות נרחבות בשתי הרגליים וביד שמאל, ונמצאת תחת השגחה הדוקה של הצוות הרפואי.

האם מעשה הטרוריסט מוחמד סברי סולימאן משקף רגשות אנטי-ישראלים ואנטישמיים רחבים יותר בבולדר?

"אין לי נתונים סטטיסטיים שיתארו את מלוא התמונה בבולדר ובאזור. בין מכריי אין מישהו שמזדהה עם המחבלים, ורוב החברים שלי מצויים בצד של ישראל ללא תנאי. תגובת הסובבים לעצרות שלנו מעידה יותר על האדישות. איש כמעט לא נזכר בחטופים הישראלים. בקרב סטודנטים, שהשקפת עולמם מוכתבת לרוב על ידי אמצעי התקשורת, שולטת תפיסה פשטנית, לפיה החמאס אמנם רע, אך על ישראל להפסיק להילחם באזרחים בלתי מעורבים. הם זוכרים שהמחבלים פרצו לשטח ישראל וביצעו רציחות נוראיות, אבל חושבים שמאז ישראל הרגה אף יותר אנשים. העובדות שהמחבלים עדיין מחזיקים בבני ערובה ישראלים, שהם עדיין ממשיכים לנסות לתקוף את ישראל, ושישראל מופגזת מדי יום, פשוט לא מתאימות לתפיסה כזו, ולכן המחזיקים בה מעדיפים להתעלם מעובדות".

האם הפיגוע והפציעות הקשות ירתיעו אותך ואת יתר המשתתפים?

"אני יודעת שביום ראשון הקרוב צפויה להתקיים עוד עצרת למען החטופים הישראלים. יתרה מזאת, תשומת הלב התקשורתית בעקבות הפיגוע והפרסומים אודותיו גרמו לכך שהמידע על ההפגנה המתוכננת הופץ בצורה רחבה, וזה מבשר שאולי יגיעו יותר משתתפים. אני עדיין לא מסוגלת ללכת, ולכן לא אוכל להצטרף לעצרת הקרובה. אף על פי כן, עמדתי לא השתנתה. לא אסתיר אותה ולא אשתוק".    

מיעוט המשתתפים בעצרת, בה התרחש הפיגוע, יכול להעיד על הפחד של תושבי העיר מפני הזדהות פומבית עם ישראל?

"בן אדם ממוצע יוצא להפגין ברחוב רק אם משהו נוגע בו כל כך חזק, שהוא חש צורך לפעול. הצרות של היהודים נוגעות בדרך כלל רק ביהודים עצמם. על הרבה בתים בעיר שלנו תלויים דגלי אוקראינה, גם על הבית שלי. אבל על הבית שלי תלוי לצדו גם דגל ישראל, ונדמה לי שאין עוד בתים בסביבה שמציגים את דגלי ישראל. מדוע אין יותר יהודים שיוצאים להפגין הזדהות עם ישראל? אני סבורה שיש הרבה סיבות: חלק חושבים שזה לא יועיל, חלק כלל לא יודעים שמתקיימת הפגנה של תמיכה בישראל, וחלק אחר מעדיפים להתנער ולהתרחק. מן הסתם, גם לפחד יש תפקיד במיעוט המשתתפים, והרי ככל שהקבוצה שמעזה להתייצב ברחובות קטנה יותר – כך מפחיד יותר להצטרף אליה".